39.00

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כנרת זמורה-ביתן דביר

הספרים הדיגיטליים שלנו נקראים באמצעות אפליקציית ספריאפ הזמינה בחנויות האפליקציות:

החבר האנדלוסי

אלכסנדר סודרברג
על הספר:

פרולוג

מבטה התרוצץ בין המראה האחורית והדרך שלפניה. היא לא הבחינה באופנוע, לא באותו רגע. הוא היה שם רגע קודם לכן, הגיח מאחוריה, ואז נעלם. היא עברה לנתיב הימני של הכביש המהיר, מנסה להתחבא בעזרת המכוניות שמאחוריה.

מבטו הופנה לאחור, והוא ניסה להדריך אותה ממושב הנוסע. היא לא שמעה את המילים, רק את הבהלה בקולו.

קווי המתאר של האופנוע הופיעו במראה האחורית הרועדת, נעלמו לכמה רגעים, והופיעו שוב — הדבר חזר על עצמו כשתימרן בין המכוניות מאחוריהם. היא עברה לנתיב השמאלי, שנפרש לפניה, והצמידה את הדוושה לרצפה, והמכונית רעדה בסיבובי המנוע המהירים כששילבה להילוך חמישי, הגבוה ביותר. היא חשה בחילה.

רוח פרצים נשבה באזור רגליה, הכדורים כנראה ניקבו שם משהו. החורים פלטו יבבה שהשתלבה בקול המנוע המתאמץ, רעש נורא שניסר בתודעתה. היא לא זכרה איזה מרחק עברה לפני הישמע היריות — פתאומיות ולא מציאותיות. היא הספיקה לראות שרוכב האופנוע חובש קסדה כחולה עם מגן עיניים שחור, שהיורה שמאחוריו חובש קסדה שחורה בלי מגן עיניים; היא ראתה את עיניו להרף עין, היא ראתה בהן את הריקנות.

ירו בהם משמאל; הרעש הגיע משום מקום — קרקוש מהיר. בתוך הרכב נדמה היה שמישהו מכה בשלדה בשרשרת כבדה. באותו רגע היא שמעה צעקה, אבל לא ידעה אם נפלטה מפיה או מפיו של הגבר שלצדה. היא הפנתה אליו מבט חטוף. הוא היה אחר עכשיו. החרדה והפחד ניכרו בו והתבטאו ככעס. זה היה ברור מהבעת פניו. גבות מכווצות, עיניים מאומצות, פה ושם אחת מהן מרקדת בזיע. הוא לחץ שוב על אחד מלחצני החיוג המהיר בטלפון הנייד שלו — הוא ניסה זאת כבר קודם אחרי היריות — הוא המתין, מביט לפניו בריכוז, גם הפעם אין תשובה, והוא ניתק.

האופנוע התקרב אליהם במהירות גבוהה, והוא צעק עליה לנסוע מהר יותר. היא הבינה שמהירות לא תציל אותם וגם לא הצעקות שלו. היא חשה בפיה טעם מתכתי של פחד יחד עם רעש לבן שמזמזם בתזזיתיות בתוך ראשה. הבהלה שלה חצתה רף, היא כבר לא רעדה, היא פשוט חשה כובד נורא בזרועותיה, כאילו בחטף הנהיגה במכונית הפכה מעמסה. וכמו אויב בלתי מנוצח, האופנוע היה פתאום לצדם. היא הביטה לשמאל וראתה שוב את הנשק קטום הקנה בידו של היורה כשהרים אותו לכיוונה. היא התכופפה מתוך אינסטינקט כשהרובה פלט את קליעיו. קולות נפץ קשים הידהדו כשהיריות פגעו ברכב, קול ריסוק כשהחלון התנפץ, ממטיר עליה זכוכיות. היא התכופפה כשראשה בצד ההגה, רגלה צמודה לדוושת התאוצה. הרכב נסע עצמאית, לא היה לה מושג מה קורה לפניהם. היתה לה שהות להבחין שתא הכפפות ליד ברכיו פתוח, שיש שם כמה מחסניות, שהוא אוחז בידו אקדח. ואז קול חבטה רועש, מתכת פוגשת מתכת. קול שריטה מחריש אוזניים מימין כשהמכונית נצמדה לגדר ההפרדה בצד הכביש. נשמע קול צווחה וגירוד, המכונית היטלטלה, וריח בערה התפשט בה.

היא הזדקפה, סובבה את ההגה ויישרה את המכונית, וחזרה לנתיב התנועה. מבט מהיר מעבר לכתף; האופנוע היה מאחוריה, בצד. הוא קילל בקול רם ורכן על פניה, יורה באקדח מבעד לחלון, שלוש יריות ברצף מהיר. קולות הנפץ של האקדח הידהדו בעוצמה לא סבירה בתוך המכונית, והאופנוע בלם ונעלם.

"עוד כמה זמן?" שאלה.

הוא הביט בה כאילו הוא לא מבין את השאלה, ואז כנראה שמע אותה כהד בראשו.

"אני לא יודע…"

דוושת התאוצה עדיין היתה צמודה לרצפה, מחוג מד המהירות רטט כשהמכונית שעטה בעיקולי הדרך. מבט מהיר נוסף במראה האחורית.

"הנה הוא בא," אמרה.

הוא ניסה לפתוח את החלון שלו אבל ההתנגשות בגדר ההפרדה מעכה את הדלת והחלון היה תקוע. הוא נשען לעברה, כיוון ברגלו הימנית ובעט בחלון. רוב הזכוכית נשרה החוצה. הוא ניקה את השאר בקנה האקדח, ואז רכן החוצה וירה באופנוע, שנסוג שוב. היא הבינה עד כמה מצבם חסר תקווה. האופנוע היה בשליטה.

ואז השתררה דממה, כאילו מישהו כיבה את כל הקולות. הם שייטו בכביש המהיר, בוהים קדימה כאילו שניהם מנסים להשלים עם מותם הקרב ובא, פניהם חיוורות, בלי שיוכלו להבין מה קורה לחייהם באותו רגע ממש. הוא נראה עייף, ראשו שפוף, עיניו עצובות.

"תגיד משהו!" היא פלטה את הפקודה בקול רם, שתי הידיים על ההגה, מבט נעוץ בכביש, מהירותה ללא שינוי.

בתחילה הוא לא ענה. נדמה שהוא חושב, ואז הוא פנה אליה.

"אני מצטער, סופי."

פרולוג

מבטה התרוצץ בין המראה האחורית והדרך שלפניה. היא לא הבחינה באופנוע, לא באותו רגע. הוא היה שם רגע קודם לכן, הגיח מאחוריה, ואז נעלם. היא עברה לנתיב הימני של הכביש המהיר, מנסה להתחבא בעזרת המכוניות שמאחוריה.

מבטו הופנה לאחור, והוא ניסה להדריך אותה ממושב הנוסע. היא לא שמעה את המילים, רק את הבהלה בקולו.

קווי המתאר של האופנוע הופיעו במראה האחורית הרועדת, נעלמו לכמה רגעים, והופיעו שוב — הדבר חזר על עצמו כשתימרן בין המכוניות מאחוריהם. היא עברה לנתיב השמאלי, שנפרש לפניה, והצמידה את הדוושה לרצפה, והמכונית רעדה בסיבובי המנוע המהירים כששילבה להילוך חמישי, הגבוה ביותר. היא חשה בחילה.

רוח פרצים נשבה באזור רגליה, הכדורים כנראה ניקבו שם משהו. החורים פלטו יבבה שהשתלבה בקול המנוע המתאמץ, רעש נורא שניסר בתודעתה. היא לא זכרה איזה מרחק עברה לפני הישמע היריות — פתאומיות ולא מציאותיות. היא הספיקה לראות שרוכב האופנוע חובש קסדה כחולה עם מגן עיניים שחור, שהיורה שמאחוריו חובש קסדה שחורה בלי מגן עיניים; היא ראתה את עיניו להרף עין, היא ראתה בהן את הריקנות.

ירו בהם משמאל; הרעש הגיע משום מקום — קרקוש מהיר. בתוך הרכב נדמה היה שמישהו מכה בשלדה בשרשרת כבדה. באותו רגע היא שמעה צעקה, אבל לא ידעה אם נפלטה מפיה או מפיו של הגבר שלצדה. היא הפנתה אליו מבט חטוף. הוא היה אחר עכשיו. החרדה והפחד ניכרו בו והתבטאו ככעס. זה היה ברור מהבעת פניו. גבות מכווצות, עיניים מאומצות, פה ושם אחת מהן מרקדת בזיע. הוא לחץ שוב על אחד מלחצני החיוג המהיר בטלפון הנייד שלו — הוא ניסה זאת כבר קודם אחרי היריות — הוא המתין, מביט לפניו בריכוז, גם הפעם אין תשובה, והוא ניתק.

האופנוע התקרב אליהם במהירות גבוהה, והוא צעק עליה לנסוע מהר יותר. היא הבינה שמהירות לא תציל אותם וגם לא הצעקות שלו. היא חשה בפיה טעם מתכתי של פחד יחד עם רעש לבן שמזמזם בתזזיתיות בתוך ראשה. הבהלה שלה חצתה רף, היא כבר לא רעדה, היא פשוט חשה כובד נורא בזרועותיה, כאילו בחטף הנהיגה במכונית הפכה מעמסה. וכמו אויב בלתי מנוצח, האופנוע היה פתאום לצדם. היא הביטה לשמאל וראתה שוב את הנשק קטום הקנה בידו של היורה כשהרים אותו לכיוונה. היא התכופפה מתוך אינסטינקט כשהרובה פלט את קליעיו. קולות נפץ קשים הידהדו כשהיריות פגעו ברכב, קול ריסוק כשהחלון התנפץ, ממטיר עליה זכוכיות. היא התכופפה כשראשה בצד ההגה, רגלה צמודה לדוושת התאוצה. הרכב נסע עצמאית, לא היה לה מושג מה קורה לפניהם. היתה לה שהות להבחין שתא הכפפות ליד ברכיו פתוח, שיש שם כמה מחסניות, שהוא אוחז בידו אקדח. ואז קול חבטה רועש, מתכת פוגשת מתכת. קול שריטה מחריש אוזניים מימין כשהמכונית נצמדה לגדר ההפרדה בצד הכביש. נשמע קול צווחה וגירוד, המכונית היטלטלה, וריח בערה התפשט בה.

היא הזדקפה, סובבה את ההגה ויישרה את המכונית, וחזרה לנתיב התנועה. מבט מהיר מעבר לכתף; האופנוע היה מאחוריה, בצד. הוא קילל בקול רם ורכן על פניה, יורה באקדח מבעד לחלון, שלוש יריות ברצף מהיר. קולות הנפץ של האקדח הידהדו בעוצמה לא סבירה בתוך המכונית, והאופנוע בלם ונעלם.

“עוד כמה זמן?” שאלה.

הוא הביט בה כאילו הוא לא מבין את השאלה, ואז כנראה שמע אותה כהד בראשו.

“אני לא יודע…”

דוושת התאוצה עדיין היתה צמודה לרצפה, מחוג מד המהירות רטט כשהמכונית שעטה בעיקולי הדרך. מבט מהיר נוסף במראה האחורית.

“הנה הוא בא,” אמרה.

הוא ניסה לפתוח את החלון שלו אבל ההתנגשות בגדר ההפרדה מעכה את הדלת והחלון היה תקוע. הוא נשען לעברה, כיוון ברגלו הימנית ובעט בחלון. רוב הזכוכית נשרה החוצה. הוא ניקה את השאר בקנה האקדח, ואז רכן החוצה וירה באופנוע, שנסוג שוב. היא הבינה עד כמה מצבם חסר תקווה. האופנוע היה בשליטה.

ואז השתררה דממה, כאילו מישהו כיבה את כל הקולות. הם שייטו בכביש המהיר, בוהים קדימה כאילו שניהם מנסים להשלים עם מותם הקרב ובא, פניהם חיוורות, בלי שיוכלו להבין מה קורה לחייהם באותו רגע ממש. הוא נראה עייף, ראשו שפוף, עיניו עצובות.

“תגיד משהו!” היא פלטה את הפקודה בקול רם, שתי הידיים על ההגה, מבט נעוץ בכביש, מהירותה ללא שינוי.

בתחילה הוא לא ענה. נדמה שהוא חושב, ואז הוא פנה אליה.

“אני מצטער, סופי.”

סוג הספר

דיגיטלי

Language

עברית

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החבר האנדלוסי”

פרטי הספק

מק"ט [8]15100503 קטגוריה