הקרב על החרמון

ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון, ודגל סוריה הונף על גג "העיניים של המדינה". המוצב, שאיש לא האמין שניתן לכבוש אותו, נפל כמעט ללא קרב.

ב־22 באוקטובר בשעה 10:50 שב והתנוסס דגל כחול־לבן, לצד דגל חטיבת גולני, וברשת הקשר נשמע המשפט: "תחנות כל העולם האזינו, החרמון בידי גולני…"

הר אחד, מוצב אחד ושלושה דגלים מכילים בתוכם את סיפורה של המלחמה שנכפתה על ישראל ביום הכיפורים: המחדל, הלם התבוסה, פני השבויים וצהלות האויב, ומולם נחישות הלוחמים להשיב את הכבוד שנרמס. הכבוד של גולני.

הקרב על החרמון מביא לראשונה את סיפורו של ההר שהפך לאחד מסמלי המלחמה; את סיפורי החיילים שכותרו בתוך המחילות, נשבו, עונו, הושפלו ושמרו על צלם אנוש גם במרתפי החקירות של כלא אל־מאזה בדמשק; את סיפורי המפקדים והחיילים שיצאו לחלץ את חבריהם הנצורים; את הלוחמים שהסתערו קדימה ולא חזרו; את החובשים שהמשיכו לטפל בפצועים עד שעלו על הצלב של הצלף הסורי; את החיילים הפשוטים שנאחזו בזיזי הסלעים וברגבי האדמה עד שהכריעו את הקרב — את סיפור הגבורה של חטיבה מספר 1 שאיבדה 84 לוחמים ומפקדים על הגבעות הסלעיות שמהן הגנו לוחמי הקומנדו הסורים על המוצב הכבוש.

​הקרב על החרמון הוא סיפורו של ההר, של האנשים שהיו בו ושל הלוחמים שיצאו לקרב האחרון במלחמת יום הכיפורים.

זהו סיפור על קרב גבורה, על אחוות לוחמים ועל מיתוס אחד — "העיניים של המדינה".