כאדם קדמאה

החורבןגַּם הַחֻרְבָּן הָיָה שָׁםוְנִסִּינוּ לִלְמֹד אֶת דְּרָכָיו.לָרֹב שָׁתַק, רַק לְעִתִּים פִּטְפֵּט, אוֹ הִתְבַּדֵּחַ.מֵאָז שֶׁהַבַּיִת חָרַב, הִוָּה הַחֻרְבָּן לָנוּ בַּיִתוְאַף שֶׁקִּירוֹת לֹא הָיוּ לוֹהוּא הָיָה לָנוּ דֶּלֶת פּוֹתֵחַ.הַאִם הַדֶּרֶךְ הִיא רַק עֲגָלָה, כָּךְ, לִפְרָקִים, שְׁאַלְנוּהוּ, אוֹ שֶׁהִיא גַּם סוּסִים?מָה מַעֲשָׂיו שֶׁל הַיָּם, שְׁאַלְנוּהוּ, כְּשֶׁהַמַּיִם אוֹתוֹ לֹא מְכַסִּים?הַאִם יֵשׁ סוֹף, שְׁאַלְנוּהוּ, שֶׁאֵינוֹ הַתְחָלָה?הַחֻרְבָּן בִּגְרוֹנוֹ הָיָה מְכַחְכֵּחַמַנִיחֵנוּ לַמּוֹץ עָשָׁן מִמִּקְטַרְתּוֹ הַגְּדוֹלָה.בספרה החדש ממשיכה יצירתה של רבקה מרים לנוע בין המוחש למופשט ובין דברי הימים לָאַל־זמן. כְּאָדָם קַדְמָאָה ארוג משירים ומקטעי פרוזה קצרים.