סדקים של אור

אני הכל ולא כלום.
יפה ומכוערת, חכמה וטיפשה.
אני מתבוננת מהצד וחווה את הכל בו זמנית.

בעידן שלנו החיים הם מציאות של לכאורה. אשליית הפייסבוק, הוואטצאפ, האינסטגרם מאפשרת לנו לבנות מציאות שמראה 'כמה טוב לי', אך רגע לאחר שאורות הצג כבים, בגלל השומר מסך, אנחנו מוצאים את עצמנו, מול עצמנו, קצת אחרים- החיוך שבחרנו להציג, נמחק. אנו מביטים במראה ורואים את האמת, זאת שאנחנו מפחדים כל כך להראות, שחלילה לא ידעו מה מסתתר שם עמוק בפנים.

מי אנחנו באמת? מה אנחנו רוצים עבור עצמנו? מתי אי- פעם עצרנו ושאלנו את עצמנו מה מכל מה שאנחנו עושים הוא מתוך בחירה ומה מתוך אוטומט, כי כולם עושים את זה?