עניינם של היהודים

באיזו מידה שאפה התנועה הציונית למדינה? האם בין שתי מלחמות העולם הייתה התנועה הציונית מעוניינת בעלייה המונית של יהודי אירופה לארץ ישראל? באיזו מידה פעלה התנועה הציונית כנדרש להצלת יהודים בשואה? הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל"עניין היהודי", אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"חברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית מתוך חשש שזו תפגע ב"חברת המופת" שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל"עניינם של היהודים", היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.משה ברנט מלמד בחוגים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מטעם הטכניון בחיפה. את התואר השני בפילוסופיה, בהדרכתו של פרופסור יוסף אגסי, קיבל באוניברסיטת תל אביב. ואת התואר השלישי בהיסטוריה פוליטית השוואתית קיבל באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה; עם מדריכיו נמנה גם הסוציולוג וחוקר הלאומיות הנודע ארנסט גלנר. בין ספריו: מיהו ישראלי (כיוונים 1991), שאותו כתב עם יוסף אגסי ועם יהודית בובר אגסי); עם ככל העמים: לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית (מאגנס 2009).