פּלוֹפּ

בעולם פוסט אפוקליפטי, סביב שרידי הציוויליזציה, על רקע נוף אחרית הימים, תחת גשם בלתי פוסק, בקרב קבוצה רוויית טקסים, איסורי טאבּוּ והיררכייה נוקשה. אזור בו ניתן לשתות רק "מי שמיים" – בני אדם עושים ככל יכולתם כדי לשרוד. שם נולד "פּלופּ", שנקרא כך בעקבות צליל נפילתו היישר אל הבוץ, כשנולד תוך כדי נדודי אמו במרחבים.
פּלופּ עושה שימוש בערמומיותו הפרימיטיבית במטרה להכתיר עצמו כראש ארגון של קבוצת ניצולים. החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, אינה קיימת עוד. הספר עוקב אחר עלילותיו, התפתחות של מנהגים וקונבנציות חדשות, ואחר השפה העירומה הנותנת ביטוי לתנאי החיים של האנושות המנסה לשרוד בין דפי הספר.
הפרוזה של רפאל פינדו מתנשפת, צנומה וחשופה. זוהי סוגה ספרותית מהפנטת: ספר הפולחן הגדול בעשור הראשון של המאה ה-21 באמריקה הלטינית. ספרות של עור ועצמות, של דמיון מבריק, משפטים מדויקים, פסקאות חותכות ופרקים קצרצרים המקישים על תודעתנו. פלופ הוא גם משל על מבני הכח; מעבדה לניסויים סוציולוגיים. הרחק מסוגת המדע הבדיוני – פלופ מציע סוג חומרי של ספרות, בִּדיון הצומח מחורבות ימינו, ומעניק חוויית קריאה בלתי נשכחת.

רפאל פינדו נולד ב-1954 בבואנוס איירס, ארגנטינה. למד בפקולטה למדעים מדויקים ומדעי הטבע באותה עיר, והתפרנס כאיש מחשבים; לעתים כשחקן תיאטרון. החל לכתוב כבר בצעירותו, אך כשהיה בן שמונה עשרה שרף את את מכלול כתביו המוקדמים. רק כשהגיע לגיל ארבעים, חזר פינדו לעסוק בספרות. הרומן הראשון שכתב, פּלופּ, זיכה אותו בפרס היוקרתי הקובני "קאסה דה לס אמריקאס" לשנת 2002. פלופ יצא לאור בקובה (2003) ובארגנטינה (2004) בסדרה האגדית "קו סי" בהוצאה העצמאית אינטרסונה. פּלופּ הפך בהדרגה להיות לרומן פולחן, הועבר מיד ליד, והולל בפי מבקרים וקוראים בשל מקוריותו. אך הקריירה של פינדו היתה קצרה: הוא נפטר ב-2006, והשאיר אחריו את "קור", שהיה מועמד לפרס "פלנטה ארגנטינה", ו"רכבת תחתית", יצירות שראו אור רק לאחר מותו.

"הזמנה חד פעמית לעולם מקביל מקורי ביותר", מריה פונסקה

"פלופ הוא טריפ חד כיווני: לא הייתי ממליץ עליו לסבתא שלי", וולטר גנסדו

יצירת המופת של פינדו עברה מיד ליד ומפה לאוזן, עד אשר קיבלה מעמד פולחני בלתי ניתן לערעור", חורחה מרטינס קוורטה