מכתבים לאליקו

"אתה הרי לא צריך שום הוכחה לאהבתנו, שהרי אם לא הייתי אומרת לך מאה פעם ועוד פעם כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאתה יקר לנו, לא הייתי יכולה לנשום, לא הייתי יכולה לישון, ולא הייתי יכולה לחיות.

איזה מזל היה לנו, אלי! כמה שנים של אושר ואהבה בינך לבין אבא, בינך לביני, בינך לבין סבא ושתי הסבתות! היית ילד שמוקף באהבה. עכשיו, אליקו, נותרתי עם לב מנוקב, מיתרי נסדק והצלילים קהו.

ושלא תחשוב לרגע שאני יכולה לחיות בשלום עם מה שאני מזהה בי. המפגש עם עצמי כואב מאוד, והוא לעולם יהיה מפגש עם השכול.

וזה, איך לומר, אלי, ה'שיט' של העולם".

ארבעה חברים, נסיעה אחת ונהג שהתלהב יותר מדי. בעקבות זאת נהרגו אליקו וחבר נוסף. עוד חבר שהיה איתם ברכב נפצע פצעים קשים.

הנהג, שבנסיעתו הפזיזה הרג שני אנשים, נידון לשמונה חודשי מאסר ולשלילת רישיון לשמונה שנים.

ספרה של אורנה בראנס מורכב משיחות שבלב אותן ניהלה עם בנה אליקו ז"ל, שנהרג, והוא בן שבע עשרה וחצי שנים בלבד. מתוך דחף בלתי ניתן לעצירה שיתפה אותו במתחולל בעולמה הפנימי.

20 שנה חלפו מאז. השנה החליטה אורנה להוציאן לאור, לשתף בכאב העצום, בתחושות החידלון והשכול ובדרך בה בחרה לחיות אחרי האובדן.

בספר זה אין "השלמה", אולם אורנה מהווה דוגמה למי שבחרה להתמיר את כל אותם תחושות ורגשות לעשייה ולהנצחה.

אורנה בראנס היא אשת חינוך שניהלה שני בתי ספר, וזכתה בפרסים רבים לאורך עשייתה החינוכית. אורנה קיבלה את פרס המורה המצטיינת בעיר תל אביב ופרס פועלת צדק בחינוך בשנת 2008.

בית ספר ויצמן, שניהלה ביפו, זכה בפרס חינוך לבטיחות בדרכים ארצי ומחוזי.

כיום, קושרת אורנה את מותו של בנה בתאונת דרכים ליעודה החינוכי,

אורנה העבירה סדנאות בנושא ומעבירה הרצאות בנושא בטיחות בדרכים בבתי הספר

בצבא, בבתי ספר תיכוניים ובקבוצות של נוער בסיכון.