כמו סרט מצרי

יוסף אלפנדרי, הגיבור-המספר של 'כמו סרט מצרי', הוא איש של יצרים עזים ואמיתות נחרצות. הוא אוהב בכל מאודו מוזיקה ערבית משובחת, מכור לפוקר ולחזה השופע של הקלפנית שריקה, בעל לאשה יפה ואב לשני בנים, ומבין גדול בתענוגות הקטנים של החיים — כמו למשל לקום לאט בבוקר, ליהנות מסיגריה וקפה עם הרבה קיימאק, לשירת אום כולת'ום. הוא גם מופת של החלום הציוני, ילד רחוב בקאהיר ואחר-כך באלכסנדריה, בן-חסותה של זונה מוסלמית, שעלה ארצה ונהיה פקיד בלשכת העבודה, פרי הילולים של "כור ההיתוך" מימי ראשית המדינה: גם ספרדי גאה, חסר השכלה אך רווי בחוכמה העממית היהודית-ספרדית והערבית, וגם חלוץ ובונה, חדור ערכים יהודיים וסוציאליסטיים, שנעשה עסקן זוטר במפלגת 'אחדות העבודה'. ואולם, משהו אפל מכרסם בחייו של אלפנדרי. הוא בז לשכניו בשיכון הפועלים בדרום תל-אביב, הוא לא ממש מבין את אשתו ומתרחק ממנה לאיסוף אובססיבי של גזרי עיתונים, ירא ומסויג מאמו רבת החיוניות והקסם, דבק מדי ב"חוסך שבטו", וגם שינאתו לערבים קצת מוגזמת… אבל שום דבר בחייו לא מכין אותו לאסון שנופל על ביתו. רון ברקאי, מחבר הרומן המרתק והמצמרר הזה, חותר בעקשנות להבין את הדמות הנפתלת של גבורו: המספר – הטווה בזריזות חפה מתודעה עצמית גם עלילה רבת-עוצמה וגם חבל-תלייה לעצמו – הוא בן דמותו של אביו; בנו של המספר — הילד שגורש ביד רמה מהגיהינום הקטן של ילדותו – הילד הזה זה הוא.