דרך הייסורים של הגוף

ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים"; היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא". והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש־דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין־סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו. האנטי־סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית־מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת. שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי־נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל־כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס. "אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה". הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.