ג'ימי והבבונים 1987

מגן הפלסטיק חטף אבנים ללא הפסקה, וקריאות הזעם "יא חייל בן זונה", "בדם ואש נפדה את פלשתין", "אללה ואכבר" ועוד קריאות רבות הדהדו בכל המחנה. "כולם לעמוד ולא לזוז!" צעק יורם. הייתי משותק. הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו הרגע היה להסתובב ולתחוב את הראש בבטן של אבא שלי ולהיעלם בה, כמו ביום שבו ביקרנו בילדותי בספארי, ואל כלוב הבבונים הוכנס ג'ימי, בבון זר שהובא כל הדרך מלונדון, והותקף. אלא שעכשיו לא הייתי ילד קטן העומד מחוץ לכלוב, צמוד לגופו של אבי ומביט על חבורת הקופים הרבים שתקפו את הזר, זה אני שהייתי בכלוב. כך בדיוק הרגשתי במרכז מחנה הפליטים, כשעמדתי עם אלת העץ ומגן הפלסטיק בשורה עם חבריי ומולנו ערבים עם אבנים וסלעים, וכולם ממתינים לרגע בו תינתן הפקודה, והעימות יגיע לשלב ההתנגשות פנים מול פנים.
זהו ספור על איתן, חייל פשוט המשרת בצנחנים ויחידתו מוקפצת למחנה פליטים חן יונס בתחילת האינתיפאדה הראשונה. המציאות הסיזיפית מעמידה במבחן את ערכיו ואת החינוך שקיבל בבית, בבית הספר ובצבא. בספר תקראו על מסעו הפיזי והנפשי של איתן, שהגיע למצבים שמעולם לא חלם עליהם ועליו לבחור כיצד יתנהג ולעמוד באומץ בהחלטותיו.

בן 52 גרוש ואבא לשלושה ילדים. שירתי בצנחנים בין השנים 1989-1986. משלב עבודת כפיים ויצירתיות בתור גנן ודמיון ורוח בתור סופר. איש של אנשים, חבר טוב, סקרן. גדלתי בבית בו שומרים את הדברים בפנים, כך נהוג גם בחברה הצבאית. פרסומו של ספר זה הוא מבחינתי שבירת הקוד האישי והציבורי עליו התחנכתי והוא מוקדש באהבה לכל חיילי צה"ל באשר הם. מי ייתן ויהיו לנו ימים של שקט.