קלרה והשמש

ל'קלרה והשמש' – הרומאן השמיני של אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות – יש מספרת בלתי־נשכחת, המַשרה את החן שלה, את האינטליגנציה הרגשית ואת הראשוניות התמימה שלה על כל העולם המסופר.
אנו מוצאים את עצמנו בעתיד־קרוב ספקולטיבי בעיירה בארצות־הברית. המספרת קלרה היא ח"מ, "חבֵרה מלאכותית", כלומר: רובוטית הפועלת על הזנה סולארית. לקלרה סגולות עוצרות־נשימה, והיא נקנתה בחנות מיוחדת כדי להיות חברה ובת־לוויה לנערה מתבגרת, ג'וֹסי, הסובלת מהתקפי תשישות ומהקאות, פרי מחלה מסתורית.
ג'וסי נמנית עם הקבוצה הגדולה של הילדים "המשופרים", מי שהוריהם הרהיבו לשלוח אותם לשדרוג גנטי – אף שהשדרוג הזה כרוך בסכנות. רק בפני המשודרגים פותחת החֶברה עתיד מבטיח של לימודים והשכלה גבוהה. בשנות בית־הספר כבר לא מתקיימים לימודים בְּכיתות והלמידה מתנהלת מרחוק, בפרטיות, עם "מורי מסך". בני־הנוער סובלים מבדידות ומפגיעוּת נפשית, ומפגשי אינטראקציה, שרק התלמידים "השווים" זוכים להם, אמורים להקל עליהם במידת־מה.
קלרה, החברה המלאכותית, ניחנה לא רק בתאוות לימוד ובכישרון מופלא להטמיע ולגבש את מה שהיא רואה סביבה; יותר ויותר רגשות הולכים ונעשים זמינים לה. באינטואיציה דקה היא "קוראת" מחשבות, דחפים ורצונות, ואפילו מסוגלת להקריב משהו יקר מעצמה כדי לאושש את בריאותה של ג'וסי.
על רקע סיפור אהבתה של ג'וסי לנער לא־משודרג הופך הרומאן בהדרגה לסֵפר החוקר מה פירוש להרגיש, לאהוב – סֵפר התוהה אם קלרה תוכל לא רק ללמוד את ג'וסי ולחקות אותה, אלא גם להיות ג'וסי־עצמה. מהם גבולות האנושיוּת, שואל אישיגורו – האם בכל אחד מאיתנו טמון בכלל דבר־מה בלתי־מושג, משהו שמייחד אותו, אשר אי־אפשר לדלות, להעתיק, להעביר לגוף אחר?
השבריריוּת של המהות האנושית ושל הקשר שלה עם העולם – הנושא החוזר ברומאנים של אישיגורו – מוארת כאן מזווית חדשה ומרתקת.

מאנגלית: דבי אילון.