אושוויץ, עיר שלווה

השם האירוני 'אַוּשוויץ, עיר שלֵווה' – המשקף את הפרספקטיבה של גרמנים אפורים שהעדיפו לא לדעת – לא צריך להטעות אותנו. באוסף יוצא־הדופן הזה, של עשרה סיפורים המייצגים את פרימו לוי על כל פינות כתיבתו, לא נמצא את האירועים הברוטליים הצפויים. למעשה, רק בשניים מן הסיפורים זירת ההתרחשות היא ממש אַוּשוויץ בזמן אמת, וגם בהם המוקד מושך הצידה, אל רגעי הפוגה, יוזמה, חמלה, אל רגעים אנושיים עם חיוניות ואפילו עליזות. ובכמה סיפורים אחרים עולים תעלומות וצירופי־מקרים ממרחק מרכך של עשרות שנים.
אבל עיקרו של הספר הוא פרי התרחבות או התקה למציאויות אחרות, אנלוגִיוֹת. אַוּשוויץ כמו ניתקת ממקומה ושבה ומבזיקה במקומות אחרים ובהקשרים בדיוניים.
וכך מובא בפתח הספר שיר על להקה חומה של נמלים הנחפזות ללא חשד אל הימחצותן על הפס של מסילת החשמלית בטורינו, והקוראים יכולים להעלות בדעתם את הלהקות החומות של האסירים הצועדים עם שחר בלאגר, אבל לוי לא מפרט, הוא רק זועק: "איני רוצה לכתוב על שום להקה חומה".
שליש מן הספר תופסת שלישייה של סיפורי מדע בדיוני, שהם לא פחות מגאוניים. בראשון, "פרפר מלאכי", מתנהל בברלין פרויקט מחקרי שנועד למצוא דרך ליצירת אדם־על חדש, להמרת האדם (בלשונו של דנטה) מזחל לפרפר־מלאכי. ב"וֶרְסָמינים" מומצאת תרכובת כימית ההופכת כאב וסבל גופניים ונפשיים לחוויה של תענוג ושמחה. ואילו "היפהפייה הנרדמת במקרר" מספר על ערב בשנת 2115 שבו נחגגת ההפשרה השנתית לכמה שעות של אשה בת 163 ביום־ההולדת שלה: היא התנדבה לפני 140 שנה להיות מוקפאת בניסוי נועז של שיגור אדם אל העתיד.
בהקשר של פרימו לוי אפשר לראות בסיפורים הללו אנלוגיות לניסויים של הנאצים בבני־אדם, לפרויקט של כינון הגזע העליון, ולהפיכת הפרט לחפץ או למכונה. אך בעיקר הם מציעים את עצמם כאתרים של אירוניה עצמית מרה מצד העד־המספר לוי, החוזר כל השנים בלי הרף לחוויית היסוד שלו, כמי שהקפיא עצמו בעבר והזמן אינו חולף בשבילו; אירוניה על לוי שהשלה את עצמו שיוכל "להיוולד מחדש"; על לוי שהתמכר לכאב הבלתי־נמנע של הזיכרון, אשר התערבב אצלו בעונג של הכתיבה שזכתה לתהילה.
לוי שולף כאן מאפיינים מהותיים של אַוּשוויץ ושותל אותם בהקשרים אחרים. כזאת היא, למשל, הסמטה הצרה שבה מַלָח חוסם את דרכו של מ' ומנחית עליו אלימות לשמה, חסרת סיבה ותכלית, בסיפור הכמעט חנוך לְוִיני "כוח עליון". וכך הספר הזה יותר משהוא על מה שקרה, הוא על מה שקורה יום־יום ובכל מקום, גם אצלנו.