סיפורים בלתי־רצוניים

'סיפורים בלתי־רצוניים', שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.
קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".
איך היא עושה את זה? איך היא קורעת אותנו מן ההֶרגלי? העלילה או הלשון מתקדמות אצל קסטל־בלום מתוך המרת מצבים שכיחים וצפויים במצבים אלטרנטיביים, הנמצאים "בסביבה" במרחב הידע שלנו; המופשט והכללי מומרים בַּספציפי ובַקונקרטי, ואלה זוכים לפיתוח על־פי הגיונם הפנימי. כך, למשל, כשמתחוללת מלחמה, וכולם רוצים להרגיש שהם חלק ממנה, מומר המצב ב"בּוּלימיה" ספציפית וקונקרטית של אשה לדבר בלי־הרף בווֹקי טוֹקי, אובססיה המתגלגלת לריצוף הקישון והירקון בשיש איטלקי; הרגשת שמחה של אשה מומרת בכך שהיא אמורה לשיר "הורה, עלִי עלִי"; דיבור תקיף מוחלף ב"הוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן"; ונער שחש לראשונה שהוא חלק מהעולם הזה נעשה מי ש"שומע לראשונה בחייו משחק כדורגל". במקרים אחרים מומר דבר בשווה־ערך־בקירוּב: אשה האמורה להיות עדה לטיהור מי נהר בשעת בצורת רואה ש"משחיזים את המים", וכשהיא מפללת מן־הסתם בכל מאודה להשביע את רעבונה בדג מטוגן ומוזהב במחבת, ממיר זאת הסיפור ב"היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל". לכך מתווספים עשרות כדורי־שלג המתגלגלים הרחק־הרחק בהיפרבולות משעשעות, כגון, מישהו יורק כמו גבר ו"מתיז את הרוק בקשת ישר לצנרת של הביוב, וכל העסק זורם בצינורות עוד יותר גדולים, שמתחברים לנחל שמתחבר לים, שמתחבר לאוניות שנוסעות למדגסקר". התחבולה העיקרית של הטקסט הקסטל־בלומי היא מימוש של המטפורות והאידיומים והפיכתם מלשון למציאות, כמו בסיפור על אשה שחשבה "שתוכל לקחת את החוק לידיים, לחבקו […] גם להחליף לו חיתול ולעשות לו אמבטיה טובה […] כמו גור זאבים צולע".
ככה הופכת העלילה מרצף ריאליסטי חלק וצפוי לקולאז' מתיז ניצוצות ססגוניים סוריאליסטיים.