גרפיטי

"ופתאום היא ראתה אותה. האישה ניצבה סמוך לאדן החלון. חצי גוף מוטה לפנים מעליו, כאילו היה כף מאזניים, ואז זה קרה. האישה היתה באוויר. זה היה סלואו־מושן פלאי, רגע אחד היתה ליד אדן החלון ורגע אחרי ריחפה ואז — נעלמה. מגי מתחה את צווארה, אבל כל מה שהצליחה לראות היה קריקטורה של קצות אצבעות שמנמנים שצוירו על הקיר. מרחוק שמעה חריקת בלמים, ורכב — לבן, משפחתי, שנראה לה מוכר — עקף אותה."
ערב אחד, על כביש ראשי, שלושה נהגים עדים למחזה הזה: אישה עומדת על אדן חלון בבניין מגורים גבוה, וקופצת.
גם חייהם של הנהגים, שתי נשים וגבר אחד, תלויים על בלימה, והמראה המטלטל, הלא נתפס, של אישה המרחפת באוויר ומוטחת באדמה גורם להם לעצור. מרגע זה מהלך חייהם מוסט מנתיבו, ותוכניות שהיו להם לגבי הערב הזה, לגבי החיים האלה, נפרמות ומתגבשות מחדש.
גרפיטי הוא רומן יפהפה, פנטסטי ומעודן. אין בו "טובים" ו"רעים", ואין בו פתרונות קסם לכאבים. על הכביש המהיר שעליו נוסעים שלושת גיבורי הרומן, כמו גם בחיים עצמם, מכאובי הלב וייסורי הנפש הם מנת חלקם של כולם — של מאהבת אבודה, של אישה נשואה, של גבר צעיר ואלמן — והחמלה היא מזור לפצעי הנשמה, גם כשמי שמעניק אותה הוא זר גמור. 
גרפיטי הוא הרומן הרביעי של ורד שנבל ("עכשיו אפשר להתחיל", "בית הקפה של נורה אפרון", "בלגן נפלא") וכמו ספריה האחרים הוא סוחף וחכם, כתוב נהדר, מלא חום ורגש.