זיכרון דברים

הרומאן 'זיכרון דברים', שיא נדיר של הספרות העברית, הכתוב בדרך ייחודית חסרת־תקדים בספרות העולם, ראה אור לראשונה בספרי סימן קריאה ב־1977, ומאז זכה לעשרות מהדורות. עכשיו הוא רואה אור מתוקן ומותקן מחדש, ופותח את סדרת הנבחרים של הספריה החדשה, יחד עם 'סוף דבר'.

"אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר". השנה היא 1972 ושלושה חברים, גולדמן, צזאר וישראל, מוליכים את ההווה של הרומאן, שמתחיל במותו של גולדמן האב ומסתיים בהתאבדות בנו. הם מעבירים את לפיד ההולכה זה לזה לסירוגין, כמו במירוץ שליחים, במסלול זיגזגי שרוב מסלולו סטיות, פרי מַאווה ללכוד בספר את "הכל", את הפרטים הקטנים ביותר.

במרכז הספר שתי משפחות ענפות – עם קרובים, מכרים, דיירי־משנה, שכנים – ובראשן שני האבות, אפרים גולדמן מצד אחד, וארווין, אביו של צזאר, מן הצד האחר. לעומתם, שלושת נציגי הדור הצעיר, שני הבנים וחברם ישראל שכמו צץ מן האוויר הריק, אינם מסוגלים לעשות לעצמם בית ונכשלים בהקמת משפחה.

תור הזהב של שתי המשפחות לא היה אידיליה. כל אחת מהן היתה גיהינום של שנאות, סבל, פחד ובגידות, ועם זאת הן היו לבני המשפחה עוגן של ממשות וחיוניות. עכשיו פורם אותן תהליך בלתי־נמנע של התפרדות והתפרקות. אבל שבתאי מחולל אירוע קריאה מרפא ומשקם: באמצעות שפע מהמורות קריאה משבשות־זמנים ומנגנון מבריק של מעברים יוצר הספר אחיזת־עיניים של סימולטניות, שבה כולם עוד נמצאים יחד, אחוזים זה־בזה.

באחרית־הדבר מספר מנחם פרי על שנות הכתיבה של הספר ועל התקבלותו, ומתאר את המנגנון הייחודי שהמציא שבתאי בהשפעת הומרוס וגוגול כדי לממש את המַאווה "שכולם יהיו ברגע זה".