ילד חוץ

בגיל עשר וחצי עוזב דורון את ביתו רווי האלימות בקריית שמונה ובעידודה של אחות גדולה הוא עובר לקיבוץ כילד חוץ כדי להיחלץ מעתיד חסר תוחלת.
בקיבוץ הוא חווה חוויות קשות. האלימות של אביו מתחלפת באלימות מילולית ופיזית קשה של ילדי הקיבוץ, שאינם מקבלים אותו כאחד משלהם.
במשך חמש שנים ארוכות מנשוא הוא חש דחוי, מושפל ומנודה. מילד בעל כושר ביטוי שמפליא לשיר הוא הופך לנער שתקן ומגמגם. את זעמו הוא פורק בוונדליזם חשאי כלפי רכוש הקיבוץ וכלפי הפוגעים בו. השנאה העצמית מכניסה אותו למעגל של הרס בלתי נשלט.
נקודת האור הגדולה בחייו היא יאיר רובין (קויה), מדריך דרמה שפותח חוג בקיבוץ. שם פותח דורון לראשונה בחייו את צוהר ליבו ומבין שעליו לנוס על נפשו.
בעזרת אחותו הגדולה, שמבלה איתו חודש ושבוע בזמן החופש הגדול בלימוד יום־יומי שקדני, הוא מצליח לעבור את מבחני הכניסה לכפר הנוער הדסים, שם הוא פורח מבחינה לימודית וחברתית וחוזר לשיר לאחר חמש שנות אלם.
במאמצים כבירים דורון מצליח להתקבל לשירות בשייטת 13 ובקיבוץ לא מאמינים עד שהם רואים אותו משתתף בטקס סיום של קיבוצניק אחר. מבחינתו זהו טקס הניצחון על הקיבוץ.
לאחר השחרור מהצבא דורון עובד כמדריך בפנימייה ומחליט לעזוב את הארץ כדי לעשות סדר במחשבותיו. חמש שנים הוא מסתובב בתאילנד, נפאל, אוסטרליה ויפן אך דומה כי בכל מקום שאליו הוא הולך אינו מוצא מנוחה לנפשו.
באירוע מלא הוד בבית קברות, שבו נהג להתבודד ולחמוק מילדים מכים בקיבוץ, חווה דורון הארה והבנה שיצליח בחייו. הוא נודר להקדיש את חייו לילדים סובלים כמו זה שהיה בעצמו, ואת הנדר הזה הוא מגשים עד עצם היום הזה.
עם חזרתו ארצה הוא עובר מסע פסיכולוגי, מצליח בלימודיו, עושה חיל בעבודתו כמחנך וזוכה בפרס מכובד.
כיום דורון נשוי עם שלושה ילדים ועובד כמורה לעברית בחברה הערבית, שם הוא מרגיש שוב "ילד חוץ" אבל הפעם הוא אהוב ומקובל, כמי שמצא את "קיבוץ גן העדן" בתוככי החברה הערבית בארץ ישראל.