כל העומרים שהיו לה

"האח שלך רצה למות, איילה, זה עד כדי כך פשוט, וזאת לא אשמתו של המִגדל! והוא חיפש דרך, ועשה את מה שצריך לעשות כדי להצליח בזה, ולא השאיר פתח להצלה כי הוא רצה למות. ואם הוא לא היה מצליח בפעם הזאת, הוא היה מצליח בפעם אחרת, ואם הוא לא היה מצליח במִגדל הזה, הוא היה מצליח במִגדל אחר או בדרך אחרת — הוא היה מנסה עד שהיה מצליח – ואז את מי היית מאשימה? אי־אפשר להאשים את כולם ולחשוב שכולם אחראים לנו. זאת לא אשמת המִגדל, וזאת לא אשמת השומר, וזאת לא אשמת אף אחד — רק אנחנו. רק אנחנו שלא הצלחנו לעזור לו. רק אנחנו."
כל העומֶרים שהיו לה הוא רומן עדין, יפהפה, שובר לב ומלא תבונה ורוך, שגיבוריו, חיים ורותה, יושבים שבעה על בנם ששם קץ לחייו לאחר שנים ארוכות של מחלת נפש.
במהלך השבעה הנערכת בביתם שבקיבוץ הם מוצאים תמונות, מכתבים ומחברות מעברו של עומר, מתבוננים במה שנותר ומנסים לפענח את ילדותו, שתמיד האמינו שהיתה בהירה ומאושרת, את תקופת הנעורים שהיתה מלאה בהבטחה לעתיד, ואת ההתבגרות המיוסרת בקיבוץ ובתוך המשפחה.
מפגשים עם מנחמים מתקופות שונות בחייהם כמו גם עם חפצים שחלקם בחייו של עומר מקנה להם עכשיו ערך חדש, מחייבים את ההורים האבלים לבחון מחדש את סיפורם ואת סיפור חייו של בנם, וחשבונות שיש להם עם חברי הקיבוץ וגם זה עם זה צצים ונפתחים על סף התהום שנפערה בחייהם. לצד השבר שבים ומהבהבים גם שברירי זיכרון מוארים ובהירים, הומור עדין של משפחה, שמחות חולין ואינטימיות פשוטה.
זהו רומן על יחיד וקבוצה, על אהבה ועל שבר, על שיגעון ושפיות, ועל הסבך שנוצר בנקודות המפגש של כל אלה.