ליל הנשים השרות

זו פעם רביעית שאנו זוכים לראות בעברית עד כמה לידיה ז'ורז' – הסופרת הגדולה של פורטוגל – פשוט יודעת לכתוב. כוחה הלשוני, המנעד הרגשי שלה, החשמל של ההתרחשות, אוחזים כאן בקוראים בעוצמתם הטהורה.

במרכז הספר עומד סיפור התהוותה ב-1988 של להקת נשים אמביציוזית, השרה ורוקדת פּוֹפ-סְווינג, להקה שה"מָאֶסטרה" המנהיגה שלה היא ז'יזֶלָה. בכספים הלא-מוגבלים של אביה החורג – שמקורם באפריקה – היא יכולה להשיג כל מה שעולה בדעתה. את הסיפור מספרת סוֹלַאנז', התמלילנית בפועל של כל שירי התקליט של הלהקה, שאיתה בחבורת הנשים גם הסוֹפּרָניות האופראיות המוּסָבות, האחיות נאני ומארייה-לואיזה, והאפריקנית השחורה מאדאלֶנה, אשר קולה המָהַאלְיה-גֶ'קסוֹני העמוק והאדיר שולט בתקליט, אך בהופעות החיות שנועדו לקדמוֹ היא כבר נעדרת, ואומרים עליה ש"ארצה קראה לה בחזרה".

דומה שמעולם לא תוארה בחיות מרתקת כזאת היווצרות של להקת נשים – חוויה ממחוזות המוחלט, שהזמרות פועלות בה באובססיה, בהתבטלות גמורה בפני ז'יזֶלָה, המנהיגה הכריזמטית המוליכה אותן לכבוש את העולם, ובפני הכוריאוגרף המהולל, רקדן הבלט הבינלאומי לוּסֶנָה. הן מקריבות הכל, עוצרות את החיים, אפילו נשבעות להתנזר מגברים – שבועה שסולאנז' תפר בסתר.

שתי פרספקטיבות מאירות את האירועים באור אחר, מלפנים ומאחור. הספר נפתח ב"לילה המושלם" המתחולל ב-2008, כעבור 21 שנה. ז'יזֶלָה משתתפת בהופעת נוסטלגיה טלוויזיונית. בתוכנית צץ במפתיע, בתפקיד "הדמות המסתורית" שההפקה הזמינה, הכוריאוגרף לוּסֶנָה, ומצבו – שמתברר לקראת סוף הספר – מבהיר שמה שחשבנו עליו ועל יחסיו עם בנות הלהקה זקוק לתיקון רציני. ובכלל, הפער בין מראית-העין והתדמית השקרית לבין המציאות הולך ומתגלה כמרכזי ברומאן.

הפרספקטיבה האחרת המבליחה שוב ושוב היא זו של אשמה עתיקה. ב-1975 קרסה האחיזה הקולוניאלית של פורטוגל באפריקה וכרבע מיליון פורטוגלים נמלטו. הנשים השרות, שהיו אז ילדות, באו כולן מחלקים שונים של אפריקה, וכספים שמקורם במוזמביק ובאנגולה מאפשרים את אורח חייהן ואת ההרפתקה המוזיקלית שלהן. האקלים של כובשים ונכבשים הוא קללה השולחת את גרורותיה הרחק בזמן.