מפליגים

ארבעה־עשר פרקי הספר, שדמויותיהם משותפות, הם זרימה זיגזגית של טקסט כביכול־אוטוביוגרפי. אפשר גם לקרוא רבים מהם כסיפורים נפרדים מהנים ומצוינים, נוגעים־ללב, אך המכלול הביוגרפי ממנף אותם אל עיקר המפציע מן היחסים ביניהם. ליניק חוזר ומתגלה בספר הזה ככותב ייחודי ועוצמתי.

המספר המתעד, בן־דמותו של ליניק, הוא הצעיר בין שישה אחים, שהבכור בהם נהרג בתאונת אימונים בצבא. הזיכרונות שלו, הדלק של הספר, הם מצבור רוחש חיים, משתנה כל העת.

בפּירוּאֶטים אסוציאטיביים בין זמנים מערבל הספר סצנות של ילדות; התרחשויות בצל האח שנהרג; שתיקותיה של האם, שמעולם לא תפסה את בנה כמת מוחלט ומסתגרת דוּמם בחיים אלטרנטיביים אתו; ולעומת אלה – סצנות מלאות חיוניות של האב, קבלן בניין, ראש מועצה ומפ"מניק נלהב נאמן לסטלין; המציאות הגרוטסקית של קבוצת הכדורגל הפועל יהוד; האתגרים הלא־ייאמנו באימונים של הקומנדו הימי שהמספר שירת בו, ועוד.

כמו האם שבנה ההרוג צועד מולה במצעד צה"ל בירושלים, אם שגזרה את בניה האחרים מתוך תצלומי הילדות שלהם והדביקה אותם על פוסטר בחשכתו של יער עבות אירופי מילדותה, כך גם ליניק גוזר את דמויותיו ממסגרתן ההרגלית ומעביר אותן למסגרת בדויה או הזויה. אבל כמו במשחק בין הפועל יהוד להפועל דימונה, שלא ברור אם הוא באמת מכור, או כמו בגבולות המתמוססים בין האב הקבלן לפועל הערבי שלו, שניים המקיימים כל שנה בחברת נשותיהם שבוע נופש שבו נשמר ביניהם שוויון סוציאליסטי – הגבולות בין ממשות לבדיה נזילים.

חגי ליניק הוא חתן פרס ספיר לשנת 2011. זה ספרו החמישי.