משל על אמונה ואטלנטיס

“הוא סב לאיטו כדי לסקור את סביבתו הקרובה. הביט בפני האנשים, מבוגרים, נשים וגברים, ילדות וילדים ותינוקות במנשאים, ולא חש חמלה עליהם וגם לא על עצמו. מבעד לרווחים שבין עמודי האכסדרה המרשימה שהקיפה את הכיכר, לצד דרום, יכול היה להבחין בניידות שידור של ערוצי הטלוויזיה. הוא חייך לעצמו ולעג בליבו: ‘יהיה לכם בהחלט מה לצלם היום אם לא תישרפו גם אתם באש הגיהינום שאשחרר’. עכשיו התפלל. בכל רגע זה עומד לקרות, וכשזה יקרה, רצה ששם אללה הרחמן והרחום יהיה על שפתיו ובליבו”.
על הספר
הבה נניח שציוויליזציה חוץ־ארצית מפותחת מאוד, שמייצגת אוטופיה מדינית־חברתית מושלמת, מציעה לתושבי כדור הארץ להצטרף לעולמם ולאמץ את ערכיהם הנעלים ואת אורח חייהם. עולמנו על כל נסתרותיו וסודותיו ידוע ומוכר להם, שהרי הם עוקבים אחר המתרחש כאן מאז עידן הקרח האחרון. כיצד תגיב האנושות להצעתם? מה יקרה בעולמנו בעת שאנחנו שוקלים אותה? ומדוע עכשיו? מה השתנה בעולמנו עד כדי שישנו ממנהגם ויחשפו עצמם, מה שלא עשו במשך 13,000 שנים של מעקב?

על הסופר
שנות חיי כמעט כשנות המדינה. גדלנו וצמחנו ביחד, ובעיניי ועל בשרי חוויתי, בגאווה גדולה, כיצד המדינה הענייה שנאבקת על קיומה הפיזי הופכת לפאר היצירה המדינית־כלכלית־חברתית ולפלא בעיני העולם. עובדת היותי שותף, צנוע ככל שתשערו, לנס המופלא הזה, מגדירה אותי כאדם.
הספר הזה מכוון אל הצעירות והצעירים בגיל וברוח, שבידם לתקן את מה שגברים שכורי כוח וחכמים בעיניהם, קלקלו בכל הדורות.