צוף

“שלמוּת, מעצם טיבה, איננה משתנה. אם תוסיפו עליה משהו, אם תגרעו ממנה משהו, היא תתפוגג. היא עוגייה שלא תיאכל, קלוריה שלא תישרף, לב שלא יישבר עוד לעולם.”

בגיל שבו רוב חברותיה עסוקות בחיתולים, חתולות וגירושים, מור מאמינה בנוסחה אחרת לכיבוש החיים הטובים: מין מזדמן, חופש ממחויבות, ואירוניה דקה בכל הנוגע לקיום בכלל, ולמערכות יחסים בפרט.

אולי כדאי להקשיב לה: אחרי הכול, יש לה ניסיון רב עם גברים, היא העורכת דקת האבחנה של מגזין אופנתי מתוחכם, ומי כמוה מבין לעומקו את האופן שבו פועלות המכונות הנסתרות של התשוקה והנפש.

אלא שמשהו בתמונת העולם שלה נסדק כשהיא פוגשת בעמית, גבר המנשק אותה באופן מסעיר עד כדי כך, שנדמה לה שהוא מכיר אותה מאז ומעולם, ובאופן האינטימי ביותר. יחד הם יוצאים למסע חושני חוצה יבשות, ששום דבר בו אינו צפוי. בין חדרי מיטות לספינות רעועות, בין נפלאות התבונה לידע הבשרים, הטלטלות שהם חווים יחד מעמתות אותה עם השאלה שעליה נמנעה מלענות כל חייה: האומנם נורא כל כך להתמסר? האומנם תאבד הכול אם תאמץ ללבה את הקלישאה הנדושה מכולן – האהבה?

“צוף” הוא רומן אירוטי נועז, מעשייה רומנטית מרטיטת לב, ואולי בכלל הרהור פילוסופי מאיר עיניים על היחסים בין המינים. מה טיבו של הרומן השנון הזה: ספר טיסה? שיקוי אהבה? מזון למחשבה? ואולי הוא כל אלה גם יחד – פעלול ספרותי מרהיב ומענג העשוי ביד אמן?

דבר אחד בטוח: איש מבין הקוראים ב”צוף” לא ייצא וחצי תאוותו בידו…