שנת העטלף

האדם הוא תבנית נוף מולדתו: הזיכרונות, הרשמים וההגיגים שלי שבכאן, מקורם במרחב של רחביה של ילדותי ונעוריי, שהתפרסה בין טחנת הרוח [בשעתי – מרוטת כנפים], לבין מנזר האבן שבעמק המצלבה. בין השאר העליתי כאן את רשמי על משפחתי, במבט אנתרופולוגי-תרבותי, ובעיקר על סבי יצחק-יהודה כהן, יליד יוון שעלה ב-1890~ לירושלים העתיקה. בלעדיו שכונת רחביה, לצד מפעלים ציוניים חשובים אחרים, כחברת האשלג לחוף ים המלח, או חברת החשמל בנהריים, ועוד – לא היו קמים.
מהיותי חוקרת-חברתית, חמולת כהן המאטרנלית שלי מצאה לנכון להטיל עלי את הכתיבה על סבא, שזכר תרומתו להגשמת הציונות הלך ודעך בעיני הציבור, אך לא כך הוא בעיני חוקרי ההיסטוריה של הישוב! ר' למשל הערת הנ.ב. שבסוף האפילוג הנקרא כאן "בסוגריים", אודות מחקר עדכני מרתק עליו, שפורסם ב-2015.
למעשה, השכחה קרתה באשמתו, כי כל חייו היה נאמן לנורמות של קבוצתו האתנית, הס"ט, שאותן כפה גם על בניו ובנותיו הצברים: שלא להתפאר ולפרסם קיום מצוות של מתן בסתר וגמילות חסד. אך אנו, נכדיו, דור שני לבניו הצברים, החלטנו לפרוש מנורמות אלה כדי לשמר את זכרו בקרב הציבור הרחב, הגם שחלקנו מצאנו עם הזמן את עצמנו – מחוץ לירושלים החבויה לתמיד בלבנו.