אמי והמוזיקה

אמי והמוזיקה של מרינה צבטייבה.
בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר לסיפור אינטימי, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי "אמי והמוזיקה".
הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה.
ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה דומה ללימוד לחיות, ולגדול להיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה.
אבל "אמי והמוזיקה" אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים.

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.