את המוות את רוצה לראות בעיניים

אפשר לומר שמירי היא גיבורה בעל־כורחה. כאלה הם כנראה כל חייה, ולה אין ברירה אלא למצוא דרכי התמודדות. בעבר שלה, לצד אמה ואביה, היתה כבולה ובנתה לעצמה תכסיסי הגנה כמעט מכל דבר: מהורים, מילדים בני גילה, מחפצים, מבגדים ומגוף. ומה עושה מירי היום? ובכן, היום העניינים עשויים להסתבך. לבדה, עם אמא ואבא חולים נזקקים, רוכשת הבת עבורם "בובה מטפלת" וחוזרת לבית הילדות שלה, מביאה אתה את הבובה, עזר כנגדה.

מכאן ואילך נדמה שדברים יוצאים משליטה. מערכות היחסים המרובדות הנוצרות בזמן קצר בין "המטפלת החדשה" לבין כל אחד מן ההורים בנפרד, מובילות להתרחשויות מפתיעות ובלתי שגרתיות, וכך גם בין מירי לבין הבובה, שמקבלת עצמאות בנוכחותה. אולם, תהיה זו טעות לראות את המקרים בעין פרודית והומוריסטית. שכן, עם הזמן הופכת "המציאות החדשה" של החיים בדירה למציאות אפשרית ומתקבלת על הדעת. האמא והאבא, לצד מירי והבובה, והמטפלת הפרסייה – כולם משתתפים במופע דרמטי אנושי ומכמיר לב, מופע השזור בפעולות נדרשות של היומיום – זקנה וחולי – ובקטעי זיכרון יוצאי דופן מן העבר של ההורים. אין זו עלילה שמוכתבת על־פי המקרה "הלא רגיל" שלה, כי אם סיפור של בני־אדם בארץ הזאת, שגורלם הוביל אותם להתנהגויות כאלה ואחרות, להבנת החיים בתור "כאלה" ולביטויי הרגש על־פי מזגם, כך שגם "אֵת המוות" הם רוצים לראות בעיניים, לא מתוך חולשה ודיכאון, אלה דווקא מן הכוח העצמי שלהם.

לא פחות בולטת היא השפה. זאת עברית בלתי מתפשרת, כמעט מסרבת להתיישר אל קו תחבירי מקובל. הלשון חוגגת את פראותה ומופרעותה, משלבת את הגבוה והנמוך ומתקשטת במינון מדויק וזוהר, מצטרפת אל העלילה המשפחתית ואל מה שקורה בה. יחד שניהם מגישים סיפור שהוא בהחלט חריג לטובה בנוף הפרוזה העכשווית.

ספרה הראשון של אורית וולפיילר, 'שווייצריה זה כאן' (2014), זיכה אותה ב"פרס לסופרים בראשית דרכם" מטעם משרד התרבות והספורט, והתקבל בעיני הביקורת בשבחים. בנובלה זו משכללת וולפיילר את קולה הייחודי ומביאה אותו לשיאים דוקרים ומרנינים.