את שמכתוב – מכתוב

איווט, חברת מושב עובדים בשנות השישים לחייה, מתלבטת כיצד לציין יובל שנים לטרגדיה שפקדה אותה ואת חבריה, וכן כיצד להוציא את בנה דני מקדרותו, שנמשכה על פי טעמה שנים רבות מדי.

שתי עובדות היסטוריות: האחת היא מסמך מ־1905 שמזמין את הקורא לעלות לרגל ולתור את ערי הקודש.
האחרת, מציינת אסון שאירע ב־1949 שבו ילדים הוטסו לנורבגיה בשני מטוסים והאחד לרוע המזל התרסק על צלע הר מושלג.

איווט מבקשת מדני למצוא נער בשם שארלו שהיה בחברתה בטיסה לנורבגיה. על פי זיכרונה שלח אליה הנער מכתב ללא כתובת ממרסיי שבו פירט כיצד נקלע לחבורת רחוב שהעלילה עליו רצח שלא ידע על אודותיו מאומה וציין כי נשלח למוסד שיקומי לנוער עבריין.

דני, הידרולוג, מקצוע שראה בו גשר בין הפלסטינים לישראלים, או בלשונו ״מקורות המים הם מקור החיים לנו ולהם״, במצוות אמו, הוא יוצא לצרפת לגלות את מקום הימצאו של שארלו ומה עלה בגורלו.

איווט, בעלה משה – שריד יחיד ממשפחתו שנספתה בשואה – אחיה אלבר, קיבוצניק, ודמויות נוספות, משמשות בערבוביה את קיבוץ הגלויות של ישראל המתחדשת.
מאות קיבוצים ומושבים, מעברות שהפכו לעיירות, מתמצתים תוך כדי מלחמות את בבואתה של ישראל.

הדמויות הן כמובן פרי דמיונו של המחבר, אך למעשה הן חיות בתוכנו. עלילת הרומן ממעיטה בצללים ומדגישה את ההישגים שבראה הציונות יש מאין.

דני, שספג מסורת ובה בעת גדל בחילוניות, מוצא להפתעתו כי באמרה שקיבל מאבותיו, “אֶת שֶׁמַּכְּתּוּבּ – מַכְּתּוּבּ”, יש גם ציון דרך מפתיע לחייו שלו.