בוחן פתע

פתיחת פרק א: "ערן גולומב, אורלין ברקת, רוני כהן, ליגל שגיב, "הקריאה מדליין, המורה לספרות, את שמות תלמידי כיתה י"ב ומסרה לידיהם את דפי הבחינה בספרות. "כמה קיבלת?" כמה קיבלת?" נשמעו לחישות מכל עבר. ליגל הציצה בציונה וליבה קיפץ משמחה. היא קיוותה שציונה גבוה משל אורלין היושבת לידה."כמה קיבלת?" שאלה ליגל את אורלין בסקרנות. "מה אכפת לך?" ענתה אורלין בחוצפה האופיינית לה.ליגל לא נעלבה. היא הספיקה להכיר את אורלין. מהיום הראשון בו נפגשו בתחילת השנה, כבר עמדה על אופיה המיוחד והמקורי. אורלין היתה פשוט הבחורה הכי ישירה שהכירה. היא לא ידעה צביעות מהי. היא תמיד אמרה מה שמתחשק לה. בלי לעשות חשבון לאף אחד, ומבלי לנסות למצוא חן. ביום הראשון ללימודים השאילה אורלין מליגל את עטה, כתבה משהו ולפתע נשמטה העט מידה והתגלגלה לריצפה. ליגל ביקשה מאורלין שתרים את העט אך אורלין פלטה- "לא רוצה" מרגיז. תשובתה של אורלין הרתיחה את ליגל. איך היא מעזה להיות כל כך לא נחמדה כבר ביום הראשון ללימודים? למה היא חושבת את עצמה? ליגל המתינה מעט, המורה כבר התחילה להכתיב טקסט מסויים, אולם אורלין לא הראתה סימנים שהיא מתכוונת להרים את העט. ליגל נכנעה, היא סיננה בין שיניה את המילים – "רעה שכמותך!" והתכופפה להרימו. האירוע היווה מעין מלחמת כוחות ראשונית. ליגל הבינה שהבחורה היושבת לצידה חזקה ממנה, ולא כדאי להילחם בה, עדיף לנסות להתקרב אליה. לאט לאט למדה ליגל להעריך את אופיה המיוחד של אורלין, ואת מקוריותה. היא גילתה שמתחת למעטה הנוקשה שהפגינה אורלין כלפי חוץ, נמצאת בעצם ילדה נפדחת הזקוקה לאהבת הסובבים אותה בדיוק כמו כל אחד אחר, לכן התייחסה אליה בסלחנות אמהית, והתייחסות זאת אכן גרמה לאורלין להיפתח.