האיש שחשב שהוא אלוהים

סמי מת מוות מוזר. משאית בירות דרסה אותו. בירות היו המשקה היחיד שהשאיר סמי בפאב ובירות הן שהרגו אותו. בָּרוּך שתה בירות בכל הימים בהם כעס על סמי. בירה 'מכבי', בדיוק הסוג שהובילה המשאית שדרסה את סמי. סמי נדרס ברחוב "בני ברמן" בנתניה, רחוב שנשא את שמו של הזמר שסמי אהב ושהמוסיקה שלו הייתה המושמעת ביותר בפאב. כל זה לא יכול היה להיות מקרי. כשהגיעו לידיעתו פרטי מותו של סמי, התחזקה בו המחשבה שהדברים התרחשו בגללו. כעסו הוא שפגע בסמי. גם תמי האשימה אותו. חוץ מזה, מה עשתה משאית בירה באותו היום ברחוב "בני ברמן", מה היה לה לעשות שם? הוא נזכר בכל אותם מקרים, והדברים נראו לפתע כסדרה של אירועים שכולם קשורים בו. הנבט צמח ופרח. הוא הבין – הוא הגורם לאירועים סביבו. הוא זרוע האלוהים. אבי פרידה, משורר וסופר בישראל, מעניק בספרו זה קול וגוון חדש לספרות העברית: שלא כקודמיו הסופרים הנפלאים, יהושוע קנז, ראובן מירן וישעיהו קורן, העושים בעברית כבתוך שלהם, עד אשר הקורא ההמום אינו יודע אם קורא הוא פרוזה משובחת ומעולה או שירה בחרוז לבן. בספר זה, חושף המספר בקול בהיר וצלול רבדים רבדים מן הנפש המשתקפת בבהירות בדמויותיו המשתקפות זו בזו על להט תשוקותיהם ומאוויהם האינסופיים, בנסיונם המתיש להגיע אל תמציתה של האהבה, ואל אותו שושן צחור נפלא, הנעדר מכל הזרים. כאלו חוזר שוב כאן האֵל ומטלטל את טנטלוס הגווע מרעב ומצמא, בהרחיקו מטווח ידיו את המים הזכים ואת המעדנים הנפלאים הערוכים כעל שולחן מול עיניו.