הדוד שלא היה לי

יואל, בן להורים ניצולי שואה, הוא פקיד ממשלתי מסור במשרד התיירות. בשעת לילה מאוחרת הוא יוצא מהמשרד לביתו לאחר יום עבודה מתסכל, שבמהלכו נאלץ בניגוד למנהגו להעניק רישיון לעסקים בלי שבדק כראוי את בקשותיהם. בדרכו מתחנת האוטובוס הוא מבחין בדמות שיושבת על ספסל בגן הציבורי. כך הוא פוגש לראשונה את רומק, ניצול שואה שעלה לארץ זה מכבר. לאחר כמה ניסיונות מצליח יואל לחדור מבעד למעטה השתיקה שעוטף את רומק ולגלות שהוא עזב את הקיבוץ שבו התגורר עד לא מזמן ושאין לו קורת גג. לאחר לבטים ומתוך דחף מוסרי עמוק מחליט יואל להזמינו ללון בבית המשפחה.
המפגש האקראי, שמעורר בתחילה סערה במשפחה, הופך לנקודת מפנה בחייהם של רומק ושל יואל ובני משפחתו ומסמן את ראשיתה של חברות מופלאה ומרגשת השזורה בתהפוכות ובאתגרים. רומק יוצר קשר עמוק עם בני המשפחה ומביא עימו חום, חוכמה וניסיון חיים שנרכש במהלך תלאות העבר. מעשה החסד שיואל עושה מעצב מחדש את המשפחה ומעמיד במרכז הרומן תפיסה לא שגרתית של משפחה שהיא תולדה של בחירה, ולא של גורל ביולוגי.
המפגש הבין־דורי מציף את זיכרון השואה אל מול המציאות הישראלית ועוסק בזהות הישראלית בדור השני לשואה. הוא חושף במלוא העוצמה יסודות של חמלה, רגישות ואנושיות ומעמיד למבחן את גבולות הנתינה בנסיבות שבהן היא אינה מחויבת במציאות.

אדם ניר הוא פרופסור למנהל מדיניות ותכנון בחינוך. היה ראש חוג בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס ונשיא האגודה הבין־לאומית לתכנון החינוך, וכיום משמש כראש הקתדרה ע"ש אברהם שיפמן לחינוך על יסודי באוניברסיטה העברית.