היקשרויות עזות

פעמים מעטות הצליחה סופרת לצייר בצורה כה אנושית, חיונית וכנה את מערכת היחסים בין אם ובת כפי שגורניק עשתה ביצירת מופת זו, אשר ראתה אור לראשונה ב־1987.

אישה בוגרת מתהלכת עם אמה הקשישה ברחובות מנהטן. מבעד לטיולים הללו, המלאים זיכרונות, תלונות והומור משותף, פורשת הסופרת את מאבקה כבת למצוא את מקומה בעולם. בד בבד משחזרת גורניק את חוויות ילדותה בניו יורק של שנות הארבעים והחמישים, כאשר התגוררה עם משפחתה בבניין המאוכלס ביהודים בני מעמד הפועלים. בלב הספר ניצבות מערכות היחסים בין השכנות: המרחב הקהילתי הנשי שנוצר בכל בוקר כאשר גוש הבניינים מתרוקן מהגברים שיוצאים לעבודה, והנשים והילדות נותרות בממלכה משלהן, אשר במרכזה חבלי הכביסה הסבוכים הקושרים ביניהן ונהפכים לפקעת שקשה להתיר.

זהו לא רק סיפור על אם ובתה, אלא גם סיפור התבגרות וחניכה נשי. הדמויות הנשיות המאלפות שלאורן מתבגרת המספרת הן אמה – אישה חזקה ממעמד הפועלים, פעילה סוציאליסטית בחשאי, וגם אם ובת זוג אוהבת – ושכנתן נטי, זרה החיה בין יהודיות, אישה למודת אובדן אשר מיניותה המופגנת דנה אותה לשהייה מתמדת בשולי החברה. המודלים הנשיים הללו יעצבו את נפשה של המספרת ויכתיבו את יחסיה עם החברה הפטריארכלית, עם עבודתה ועם נשים אחרות בשארית חייה. לפנינו סיפורה של מערכת יחסים עדינה ומתישה אך גם דיוקן נע של חברה, של תקופה, וניתוח מבריק ורגיש של אנושיות ושל החומרים העכורים־מעט שמהם היא מורכבת.

״הגם שאף פעם לא היה נראה שאמא שלי מקשיבה למתרחש בסמטה, דבר לא חמק ממנה. היא שמעה כל קול, כל תנועה של חבלי הכביסה, כל זיע של המצעים, וקלטה כל קריאה וכל תקשורת. היינו מתבדחות על האנגלית השבורה של ההיא, ועל הפה הגדול וקלות הדעת של הזאת, צווחה פה, קללה עסיסית שם. התגובות החיות שלה והערותיה על המתרחש מחוץ לחלון אפשרו לי לטעום לראשונה מפירותיה של תבונה: היא ידעה להמיר רכילות לכדי ידע״