הרצח החביב עליי

"כל ארבעת הסיפורים מציגים מבנה משמעות דומה. נקודת המוצא שלהם היא ההרשעה העצמית שמספקים המספרים בתום לב ביחס לשכל הישר ולערכים רווחים, ועליה נוספת תמונת מציאות מקוממת שנדרשת ערנות מסוימת לאבחן עד כמה היא חסרת שחר. כזה הוא תום הלב המצמרר של המספר בסיפור הרצח החביב עליי. כבר במשפט הפתיחה הוא מרשיע את עצמו, לכאורה, בלשון דיווחית פשוטה, ברצח אימו. כשהוא מציין שעשה זאת "בנסיבות מזוויעות במיוחד" הוא מתייחס לסולם ערכים מקובל אולי גם על הקורא, שלפיו מעשה רצח (ורצח אם) יכול להיות מזוויע יותר או פחות. אבל רגע, יכול לחשוב הקורא, האם רצח אם הוא מעשה שרוצח יכול לדווח עליו כלאחר יד, בלי כל חרטה או הסבר, ואחר כך לבוא ולשפוט, כאילו זה העיקר, אם נסיבותיו היו רגילות או מזוויעות במיוחד? "נעצרתי והובאתי למשפט שנמשך שבע שנים", ממשיך המספר ומחזיר אותנו לרגע למחוזות הסבירות, שהרי בחברה מתוקנת דינו של רוצח להיעצר. אבל משפט שנמשך שבע שנים? כשהרוצח מודה בפה מלא בפשעו ואף מזכיר נסיבות מחמירות? הספק מחמיר במשפט הבא. כבדרך אגב אנו למדים ממנו שבמציאות המסופרת בית הדין שבו נידון המקרה האמור הוא "בית הדין לזיכויים", ולא זו בלבד, אלא שהתפקיד המוטל על השופט הוא "לתרץ" פשעים מבעיתים פחות או יותר. בדברי הפרקליט בפסקה הבאה אנו נחשפים לעיקרון המוסרי או המשפט שפשעים עשויים להיות מבעיתים אך גם "נעימים", ושמידת היותם כאלה עשויה להיבחן רק בהשוואה לפשעים אחרים, נעימים או מבעיתים יותר."