חלום עולם הפוך

אני אוהבת אותך, אמרתי בלחישה. הרוח הסתווית העוקצנית הכתה בחלון הפתוח למחצה, ולא היה סיכוי שהוא ישמע. זה לא היה משפט שראוי להרים בו את הקול. אהבה יכולה להיספג בגופים גם בלי מילים. שמחתי כל כך להרגיש אותו לצדי. נחפז כמו דגיגון בבית החזה. שילמנו את מחיר האהבה בימינו הראשונים, ועכשיו בגילנו המוזהב יצאנו מהדעת מרוב אושר. עבר חודש מאז עזבנו את הבית. ידעתי לפי הירח. ואולי עברו חודשיים. ואפילו שלושה… בכל חודש הירח מתמלא מחדש".
אישה ובעלה – וכלבם הדעתן והפטפטן – יוצאים במכוניתם מתל אביב כדי לבקר את בתם ואת משפחתה בדנמרק, ארץ הברבור. ככל שהם מתקדמים במרחב, נסוג הרומן בזמן אל רגע התאהבותם, ועובר דרך תחנות בחייהם המשותפים. הם כבר בערוב ימיהם, אך יש די זמן לטרוף עוד קצת מהחיים, ואפילו לפגוש בדמדומיהם את אלי הצפון.
דבר אינו יציב בתודעותיהם הדועכות. הבעל כבר מזמן ניתק מכדור הארץ וכל מעייניו נתונים לירח, ואילו האישה מדביקה בקושי את קרעי הזיכרונות, כותבת לעצמה פתקים שאינה מוצאת, ומנווטת בלי פחד בין היה ללא היה עד לימי הזוהר הראשונים.
חלום עולם הפוך הוא סיפור בתוך סיפור, מסע סוער בזרם התודעה המשובש, המקוטע והפרוע של הגיבורה שלו, שהוא גם מסע בשפה שבו משייטת אילנה ברנשטיין ומשקעת את הקוראים והקוראות בפואטיקה של דמנציה ספרותית, כזו שיש בה רכות וחמלה, הבלחות של יופי נשגב והבהובים בהירים של הומור והשלמה.
חלום עולם הפוך הוא ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו ספרה זוכה פרס ספיר, מחר ניסע ללונה פארק, וכן הספרים חמתו של תמוז, ימי ראשית, העיר המזרחית.