חמור

רוֹסלָאן איסָקוב, יליד אזרבייג'ן כבן 50, מסתיר חמור בחצרו האחורית הבלויה, חמור נינוח, משתלב. לפני חמישה שבועות עבר בצעידה בטֵלה בדרך שולית של המושב בת הדר, שבו הוא חי בתלישות בתשע השנים האחרונות, ונתקל בשני שוטרים, שביקשו ממנו לעצור רגע ולהחזיק חבל המחזיק חמור, ולא לזוז עד שיגיעו לאסוף אותו. אבל איש לא בא. מאז חי אתו חמור. ההווה של הספר מלווה את רוסלאן לאורך שמונה ימים ביוני 2018. בכישרון עצום מסופר כאן סיפור שאין־כמותו של טיפול בחמור; הניואנסים המפורטים עד דק, האימאג'ים והלשון הופכים לעלילה מרתקת בפני עצמה, הממיסה את הלב ביופיה. ולצידה מגלה ברדוגו נועזות חסרת־תקדים בספרות העברית בפרישַׂת המפגשים המיניים בין גיבור הספר לבין חברו היחיד, האמריקאי סטיב. לעומת ההסתייגויות ההולכות וגוברות מן האופי המוגבל של מערכת היחסים עם סטיב, מתחזקות ההזדהות והאחווה של רוסלאן עם חמור, ומתעצמת תחושת השוויון שלו עם החיה הממצָה את חייה בעמידה בחצר במלאוּת של הווה מַתמיד. השנים של רוסלאן בבת הדר, בעיקר מאז שהתפטר מעבודתו כהנדסאי־בניין, מבלי לחשוב על העתיד, הן ניסיון מתמשך לטפח יומיום של חיוניות עכשווית תוך היחלצות מן הרדיפה אחר מה שמעבר לַדקוֹת של ההווה – השתחררות מן ההתמכרות לָאחר־כך, מן התלות בתמורות עתידיות ובאופק מַשלֶה של תקוות וציפיות, וגם מן ההינטעות בסיפור העבר, במחצבת השורשים, בשייכות למסורת המשפחתית. רוסלאן כמו מבקש לקיים את חִיותו בנבדלות עצמאית, לחיות חיים פרטיים מחוץ לתשתית של ה"כולנו", אך עם אמפתיוֹת אנושיות אקראיות, קצרות־מועד. מצבו הנוכחי נראֶה תוצאה של יום אחד יוצא־דופן בנובמבר 1994, יום שרוסלאן בן ה־26 עדיין חי בו עם שני הוריו ולמד הנדסאות. המעברים בספר, שוב ושוב, לאותו יום – להתרחשות שהאובייקטים התמימים במערכה הראשונה שלה צוברים בהדרגה תאוצה ומדהירים אותנו אל תחושת אסון בלתי־נמנע – הם הזירה של דרמת המתח השוצפת בספר. אחריה נפער חלל חשוך של עשרים־וארבע שנים, שבסופן מחזיר ברדוגו את רוסלאן אל חייו. 'חמור' הוא מאורע לא־שכיח בספרות העברית, מקבילה בת־זמננו ליצירות פורצות־דרך כגון "אצל" של גנסין, 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי ו'מִקדמות' של יזהר. אך בעיקר הוא עומד כשווה־ערך ל'חיי נישואים' של דוד פוגל, לא רק בשל גיבורו הנבדל, אלא בעיקר כי בדומה לפוגל יוצר ברדוגו באופן מַפעים עברית פורצת־גדר משלו, לשון חתרנית שליד־העברית, השוברת הצידה, מזעזעת את חלקי־הדיבור המקובעים וגוררת תמיד אל תגבור המוחשיוּת; עברית שבה "אוכלים את שובע המזון", ובה "גובה צנוע נח על גגות הבתים".