טחנת החיים

על הרי הנגב החשופים, קלויי השמש, רעה ג'ומעה אלאהבל עדר כבשים בן ארבעים גולגולות. מקצתם שלו, ורובם הופקדו בידו לרעייה ושמירה מבעלים שונים, מפלאחים שחברו יחד ונקבו שכרו מגורן לגורן — עבאיה, חלוק ענזרוּתי (בד כחולוּ ידוע) צבוע אסטיס, זוג מדרסים ושני שקי קמח, תערובת של דורה וחיטה מחצה על מחצה.

בחלקות העידית הפוריות של הכפר, שדות המישור שעל יד המעיין, עושרו של הכפר ועיקר פרנסת אוכלוסיו, לא היה לג'ומעה כל חלק. אלה — כבר התפוררו והתפצלו במשך הדורות לקרטים ולקורטי קרטים, ומדי סתיו בסתיו בשעת חלוקתן בין השותפים ושותפי השותפים, רבּו המריבות שהיו מסתיימות כמעט תמיד בבטן שסועה כצבר הנחתך ובגולגולות מבוקעות כאבטיחים; וכתוצאות מהן — גוֹם (נקמת דם), גדיעת עצים, הצתת גדישים, תלונות לרשות הקרובה ול"שער הגבוה" ומשלחות של עונשין. יום אחד פקעה סבלנותו של הפחה רודף הצדק והשכין סוף־סוף שלום ביד חזקה, הפקיע את אדמת המריבה של הכפר, הכריזה נחלה לסולטן במרחקים ולאפוטרופסות והשגחתו של בא כוחו, הוא הפחה עצמו, ומאז הן נחכרות על ידו לאַלמים וליחסנים. משהסכימו לפשרה זו, חילק ביניהם לצמיתות גם את הזיבורית ואת אדמת ההרים.