כִּי גִי

זה סיפור שמתחיל בעצם ברצח. כי מיד בשורות הפתיחה מדווח גִי, גיבורו של בֶּרדוגו, על גרימת טביעה בידיו הדוחפות: "אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל-כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר". הוא הגיע לביקור ביישוב הולדתו – שעזב כבן שבע-עשרה, לפני כארבעים שנה – ובראשו תוכנית פגישות עם מי שהיו עדים לו בעבר הרחוק, במטרה לבדוק את האפשרות להיות חדש, לחזור להיות בן-המקום "כדי להיטמע ולא כדי להיבדל". ברנר, שמעולם לא עזב, הראה לו את השכונה החדשה הנבנית למען בני-המקום, ולעולם לא נדע אל נכון מדוע דחף אותו גִי אל בריכת הסיד, האם רק מפני שברנר היטה את האגן שלו ונראה כסימן-שאלה בעיני גִי המבקש להתקבל כאן בחזרה? אכן, אף שאת הביקור בן שבעת הימים מספר גִי פרט אחר פרט ברזולוציה חסרת-תקדים, מותירה עלילת הרומאן לתהיית הקוראים, ואולי גם לתהיית גִי עצמו, שורת פערים ענקיים. כל פגישותיו של גִי הולכות ומתפוגגות באופן מוזר, ודומה שהוא מנסה לשאוב מבני-שיחו הודאה באיזה דופי שמוטל בו. מה הם החטא או החריגוּת שהוא חושש שיתגלו? למה גִי מתחבא ומנסה להימנע מהיתקלויות לא-מתוכננות בתושבים? למה ברח מן היישוב בנערותו ולא הגיע אפילו להלוויות של אביו ושל אמו? במה חושדים בו מי שרודפים אותו? לנוכח כל השרוי באפלה המסויטת, מוגשת לנו כמִשען החזית הנינוחה, המפורטת עד דק ובהומור, של המרחב המוחשי של היישוב, ושל התחושות הגופניות-נפשיות שהוא מעורר מרגע לרגע. חפצים, צורות, טקסטורות, ריחות, תאורות, צלילים, טמפרטורות, תנוחות ומגעים, שסוננו דרך פילטר רב-דמיון, מתערבבים בעלילות של חלקי הגוף שכמו יוצאים לעצמאות, ובניואנסים של התגובות הנפשיות. את כל אלה, בתוספת שברי זיכרונות-ילדות, מפליא גִי להפוך להתרחשות שוצפת.ומה שמצרף את הספר לשרשרת הלא-ארוכה של ספרים גדולים באמת של הספרות העברית לדורותיה הוא השפה שמרַתֵּךְ ברדוגו בשביל גיבורו לצורך עלילת התערותו במרחב המקומי – עברית חתרנית שליד-העברית, השוברת הצידה מן הדרך הראשית כמו גִי, הגוררת מן המופשט אל המָשִׁיש והמוחשי וההופכת תכונה ופעולה לְעֶצם: "מיששתי את פתיחותה של הדלת"; "קירבתי את צליל הצעדים מבחוץ אל עומק התרגשותי"… ה"הרפתקה עם מלים" המוצגת בספר זה מותירה אותנו פעורי-פה.