מה שאבד בזמן

מה שאבד בזמן הוא רומן ביוגרפי על שני חברים, נורית גרץ ועמוס עוז שמדברים על מה שאבד בזמן. החיים עצמם, משפחה, אהבה, מקום, נאמנות, בגידה. ולא מעט גם על האמנות ועל המוות, ועל מה שמחבר, אולי, את הכול.
השיחה בין השניים נמשכה עשרות שנים, בעתות שלום ובמלחמות, בפגישות משפחתיות בקיבוץ חולדה, בפגישות עבודה, במכתבים שחצו אוקיינוסים ובהמון שיחות טלפון, שהאחרונות התנהלו כשעוז שכב על ערש דווי.
בשיחות האלו השאיר עוז בידיה של גרץ צוואה ספרותית מצמררת. הספר הזה הוא המימוש של הצוואה הזאת. הוא כתוב במסורת הרומן הביוגרפי/התיעודי שגרץ יצרה לו נוסח אישי ומקורי (אל מה שנמוג, 1997; על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, 2008 וים ביני ובינך, 2015), שזכה לשבחים מופלגים של הביקורת, וקנה לו עשרות אלפי קוראים נלהבים.
יגאל שוורץ
מתוך הספר:
… אם תתחילי לכתוב את זה, את יכולה לא לפרסם כל זמן שאני חי. אני לא רוצה שדבר כזה יתפרסם שאני חי. אני עדיין לא יודעת מה להגיד.
ואל תכתבי עלי דברים טובים, תכתבי גם ״זה בן אדם מפונק״, תכתבי גם "זה בן אדם רודף כבוד", תכתבי גם "זה בן אדם שאוהב מדי לשמוע את עצמו״, תכתבי.
ואני אכתוב גם שזה בן אדם שקשה לחפור ולחפור ולדעת מה באמת שם מתחת לכל התחפושות והדימויים, מה אמתי.
גם את זה תכתבי. תכתבי שהבן אדם הוא נשף מסכות מהלך. שהוא כל כך משתדל לרצות את כולם, כמה הוא משתדל לרצות אפילו אנשים שלא ראוי לרצות אותם, תכתבי הכול.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לקולנוע וספרות באוניברסיטה הפתוחה ושימשה כראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וכראש המחלקה לתרבות – יצירה והפקה, במכללת ספיר. בשנת 2009 , זכתה בפרס ברנר על ספרה על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, שהיה באותה שנה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר. ספרה ים ביני לבינך היה בראש רשימת רבי המכר ונכנס לרשימת הספרים הטובים לשנת 2015 של עיתון "הארץ".
היא מלווה את יצירתו של עמוס עוז כמעט מראשית דרכו. כתבה עליו מונוגרפיה (עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית פועלים, 1980) והקדישה לו מקום נרחב בספרה ההיסטוריוגרפי, חירבת חזעה והבוקר שלמחרת (הקיבוץ המאוחד, 1983).