מועדון הניצולים

אמא‭ ‬נפרדה‭ ‬ממני‭ ‬בדמעות‭ ‬והבטיחה‭ ‬לחפש‭ ‬אותי‭ ‬אחרי‭ ‬המלחמה‭. "‬רציתי‭ ‬לבכות‭, ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬אמרתי‭ ‬כלום‭. ‬רק‭ ‬נישקתי‭ ‬את‭ ‬מאמישוּ‭ ‬על‭ ‬הלחי‭ ‬וזחלתי‭ ‬אל‭ ‬מתחת‭ ‬לערימת‭ ‬הקש‭ ‬שלי‭… ‬הייתי‭ ‬משותק‭ ‬מכאב‭."‬
מיכאל‭ ‬היה‭ ‬הילד‭ ‬הכי‭ ‬קטן‭ ‬במחנה‭ ‬ההשמדה‭ ‬אושוויץ‭. ‬ביום‭ ‬הראשון‭ ‬שם‭ ‬הוא‭ ‬הבין‭ ‬ברגע‭ ‬נורא‭ ‬אחד‭ ‬שבכי‭ ‬לא‭ ‬יעזור‭, ‬ומאז‭ ‬לא‭ ‬בכה‭ ‬עוד‭. ‬השיעור‭ ‬הזה‭ ‬וההתעקשות‭ ‬להסתכל‭ ‬תמיד‭ ‬קדימה‭ ‬עזרו‭ ‬להציל‭ ‬את‭ ‬חייו‭. ‬
אחרי‭ ‬עשרות‭ ‬שנים‭ ‬הוא‭ ‬מספר‭ ‬לבני‭ ‬נוער‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬ההישרדות‭ ‬המטלטל‭ ‬שלו‭ ‬שתחילתו‭ ‬בביתו‭ ‬החמים‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬בפולין‭ ‬וסופו‭ ‬באונייה‭ ‬גדולה‭ ‬המובילה‭ ‬אותו‭ ‬לאמריקה‭. ‬
‭"‬במשך‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לא‭ ‬דיברתי‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬שקרה‭ ‬לי‭ ‬במהלך‭ ‬המלחמה‭… ‬אני‭ ‬לא‭ ‬אוהב‭ ‬לחשוב‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬נוראים‭ ‬כאלה‭… ‬אבל‭ ‬איך‭ ‬הייתם‭ ‬מרגישים‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬הייתם‭ ‬זוכרים‭ ‬איך‭ ‬אח‭ ‬שלכם‭ ‬נראה‭?"‬
‭"‬ספר‭ ‬שנועד‭ ‬לקוראים‭ ‬צעירים‭, ‬אבל‭ ‬התקווה‭ ‬והקשיים‭ ‬השזורים‭ ‬בו‭ ‬ִישבּוּ‭ ‬את‭ ‬לב‭ ‬הקוראים‭ ‬בכל‭ ‬גיל‭." ‬‭ ‬הניו‭ ‬יורק‭ ‬טיימס
‭"‬נוגע‭ ‬ללב‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכח‭. ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אופטימיות‭ ‬נחושה‭ ‬ועל‭ ‬יכולת‭ ‬התאוששות‭ ‬מדהימה‭."‬‭ ‬טיימס‭ ‬

מייקל‭ (‬מיכאל‭) ‬בורנסטין‭ ‬שרד‭ ‬את‭ ‬השואה‭ ‬מהרגע‭ ‬שהגרמנים‭ ‬התפרצו‭ ‬לביתו‭ ‬ב‮–‬1939‭ ‬ועד‭ ‬תום‭ ‬שבעה‭ ‬חודשים‭ ‬באושוויץ‭, ‬שם‭ ‬תוחלת‭ ‬החיים‭ ‬הממוצעת‭ ‬של‭ ‬ילד‭ ‬היתה‭ ‬שבועיים‭. ‬שש‭ ‬שנים‭ ‬אחרי‭ ‬השחרור‭ ‬הוא‭ ‬היגר‭ ‬לארצות‭ ‬הברית‭. ‬מייקל‭ ‬בעל‭ ‬תואר‭ ‬דוקטור‭ ‬מאוניברסיטת‭ ‬איווה‭, ‬ועבד‭ ‬במחקר‭ ‬ופיתוח‭ ‬פרמקולוגי‭ ‬במשך‭ ‬יותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שנה‭. ‬מאז‭ ‬צאתו‭ ‬לגמלאות‭ ‬הוא‭ ‬מרצה‭ ‬בפני‭ ‬תלמידים‭ ‬וקבוצות‭ ‬אחרות‭ ‬על‭ ‬קורותיו‭ ‬בשואה‭.‬
דבי‭ ‬בורנסטין‭ ‬הולינסטט‭ ‬היא‭ ‬השלישית‭ ‬מבין‭ ‬ארבעת‭ ‬ילדיו‭ ‬של‭ ‬מייקל‭. ‬היא‭ ‬מפיקה‭ ‬בחדשות‭ ‬NBC‭ ‬ו‮–‬MSNBCומתגוררת‭ ‬בניו‭ ‬ג‭'‬רסי‭. ‬גם‭ ‬היא‭ ‬מבקרת‭ ‬בבתי‭ ‬ספר‭ ‬עם‭ ‬אביה‭, ‬ובמשך‭ ‬שנתיים‭ ‬סייעה‭ ‬לו‭ ‬במחקר‭ ‬ובכתיבת‭ ‬הספר‭ ‬הזה‭. ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬שמעה‭ ‬כל‭ ‬חייה‭.‬