מלד 24

זהו מונולוג לרעיה אצילה וצנועה, אימא מסורה ונפלאה, שכוחה לא עמד לה בהמתנה הארוכה להשתלת כבד, המתנה שלוותה בצחוק ודמע, ברגעים של ייאוש ותקווה.

ראשיתו של הספר בערב ראש השנה תשע"ה, ואולי שבע שנים קודם לכן, בעת שרעייתי, ריקי, הובהלה לבית החולים, לניתוח חירום שעצר דימום מדליות בוושט.

רצה הגורל ודווקא באשפוז האחרון, לקראת טיסה לפריז לצורך ההשתלה, דבק בריאותיה זיהום קשה ממנו לא יצאה.

הספר הוא המשכה של הזעקה שנפלטה מתוכי כשהרופא אמר שיש לה סיכוי של שני אחוזים בלבד לחיות.

הנאמנות היא החברות האמיתית. כשריקי הלכה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל מה שבנינו יחד נעלם. חרדתי לילדים. שום דבר לא מכין אותך לכך.

מותה מחק בתוכי את החיות והחיוניות. בעזרת ילדינו, שלהם אני חייב תודה, ובעזרת האל, חזרתי למסלול, תרתי משמע – לריצה, לשירה, לחיים. הם היו עוגן ההצלה שחיבר אותי לקרקע.

היום, אחרי למעלה משבע שנים, אפשר לומר שחיי עוסקים בשמירת האיזון הקיומי שבלעדיו ניטל הטעם לחיים. בן אדם יכול לברוח, אך לא להסתתר.

כמו זמיר שאיבד את בת־זוגו בוקעים מליבי שירים נוגים, מילים של תקווה, ואמונה שהחיים מחפים על האובדן, ושאהבתה עדיין מרחפת בעולם.

"שושנת פלאים ברוכת־אל / פורחת לאיש ואיש. / יש כל שנות־חייו דורש לה, / יש מוצא אותה חיש. / ויש ערב־חורף נוגה בא, / ואבלו שדמות־בר. / תתבונן, תבחין דרכך – / שושנתך נקטפה כבר." (שאול טשרניחובסקי)

שלום חיים – יליד 1951, אלכסנדריה, עלה ארצה ב-1957 למעברה ב' ברמלה, גדל והתחנך ברמלה, את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר, אב ל-5 וסב ל-2 נכדות. בעל תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה כללית, ותעודת הוראה מהחוג לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני במנהל ציבורי בדגש על מערכות חינוך, מאוניברסיטת קלארק, וורצ'סטר, מסצ'וסטס. מתגורר בנס ציונה. פרש לגמלאות לאחר 40 שנות הוראה וכיום מתנדב בעמותת 'ידיד לחינוך' בעיר.