מפליגים

ארבעה־עשר פרקי הספר, שדמויותיהם משותפות, הם זרימה זיגזגית של טקסט כביכול־אוטוביוגרפי. אפשר גם לקרוא רבים מהם כסיפורים נפרדים – פרקים כמו "גפרורים" או "אונייה בסלון" או "התיק" או "פטפון", וגם אחרים, הם אכן סיפורים מהנים ומצוינים כשלעצמם, נוגעים־ללב ולעתים בעלי האצה קומית משעשעת, אך המכלול הביוגרפי ממנף אותם אל עיקר המפציע מן היחסים ביניהם.
המספר המתעד, בן־דמותו של ליניק, הוא הצעיר בין שישה אחים, שהבכור בהם נהרג בתאונת אימונים בצבא. עד גיל שלוש מיאן להוציא הגה מפיו, ואז פרץ בדיבורים בלתי־נדלים אל עצמו, והחל לברוא עולמות באמצעות מִלים. הזיכרונות שלו, הדלק של הספר, אינם מאגר סטאטי, אלא מצבור רוחש חיים, משתנה כל העת. הם משוכתבים, נפתחים למניפולציות, סותרים את עצמם, ואף סוטים מגרסאות קודמות שלהם בספרים אחרים של ליניק. הם מאותגרים בפולמוסים עליהם עם דמויות אחרות, ומוּטים בהפרזות ובבדיונות.
בפּירוּאֶטים אסוציאטיביים בין זמנים מערבל הספר סצנות של ילדות; התרחשויות בצל האח שנהרג; שתיקותיה של האם, שמעולם לא תפסה את בנה כמת מוחלט ומסתגרת דוּמם בחיים אלטרנטיביים אתו; ולעומת אלה – סצנות מלאות חיוניות של האב, קבלן בניין, ראש מועצה ומפ"מניק נלהב נאמן לסטלין; המציאות הגרוטסקית של קבוצת הכדורגל הפועל יהוד; האתגרים הלא־ייאמנו באימונים של הקומנדו הימי שהמספר שירת בו, ועוד.
כל המצבים שבספר משיקים למוות, למלחמה, לסכנה, לאימה, אלא שהביוגרפיה המסופרת כאן היא סדרה של תחפושות ושל קיום כפול – של הגזמות, הפלגות שנועדו לשנות את המציאות. בכל פרק מתרחש מעתָּק, מתחולל מעבר למסגרת אלטרנטיבית, מדומה, מפוברקת; מעוצבת הסחה מן הדבר עצמו אל הדמיה כלשהי, אל איזה דימוי ממתן, מסיט, לפעמים משרה אירוניה.
כמו האם שבנה ההרוג צועד מולה במצעד צה"ל בירושלים, אם שגזרה את בניה האחרים מתוך תצלומי הילדות שלהם והדביקה אותם על פוסטר בחשכתו של יער עבות אירופי מילדותה, כך גם ליניק גוזר את דמויותיו ממסגרתן ההרגלית ומעביר אותן למסגרת בדויה או הזויה. אבל כמו במשחק בין הפועל יהוד להפועל דימונה, שלא ברור אם הוא באמת מכור, או כמו בגבולות המתמוססים בין האב הקבלן לפועל הערבי שלו, שניים המקיימים כל שנה בחברת נשותיהם שבוע נופש שבו נשמר ביניהם שוויון סוציאליסטי – הגבולות בין ממשות לבדיה נזילים.
כוחו והשפעתו של הספר נובעים בעיקר מסִדרת המצבים הללו. הם מסופרים בהאטה, בהגבהת הרזולוציה, ומתמלאים הסתכלויות נהדרות, שהן מצע לתנופה של לשון ודימויים לא־צפויים.
חגי ליניק הוא חתן פרס ספיר לשנת 2011. זה ספרו החמישי.