נפש האדם בסוציאליזם

אוסקר ויילד (1854–1900) מוכר בתור מחזאי ומשורר בעל עט מושחז ששם ללעג ולקלס את ערכיה הוויקטוריאניים של בריטניה. כמו כן, העמדתו לדין והשלכתו אל הכלא לשנתיים בגלל נטייתו המינית הפכו את ויילד לאחד הסמלים של הקהילה הגאה במערב, בייחוד באירלנד מולדתו ובבריטניה. עם זאת, פן ידוע פחות באישיותו של ויילד הוא היותו סוציאליסט שראה בעיני רוחו חברה אחרת לחלוטין. איזה מין סוציאליסט היה ויילד? כך כותב יפתח גולדמן באחרית דבר למסה של ויילד המתפרסמת כאן:

"הסוציאליזם חותר להגשמת אינדיווידואליזם חדש, מאושר, מתענג, אוהב יופי ויוצר יופי. קביעה זו של ויילד מציגה ערעור רדיקלי על הקפיטליזם וגם על כל שיטה סוציאליסטית המדכאת את חירות היחידים או מזניחה את טיפוחם השָׁלם בשם מטרות חברתיות אחרות, שהן לכאורה נעלות יותר או דחופות יותר. הסוציאליזם הוא, או מן הראוי שיהיה, פרויקט של שמחה. תובנה זו היא אולי התרומה החשובה ביותר של המסה הזאת לסוציאליזם.

מרקס ציווה עלינו להכריז מלחמה "על כל התנאים שבהם האדם הוא יצור מושפל, מדוכא, מוזנח ובזוי". ויילד מוסיף על כך: מלחמה למען האינדיווידואל החופשי לאהוב, ליצור ולשמוח. מלחמה למען השמחה. והקשה מכול: מלחמה מתוך שמחה."