סינדר

הבורג בקרסולה של סינְדֶר היה חלוד, והצלב שבראשו משופשף עד כדי עיגול מרוטש. מפרקי אצבעותיה דאבו מלחיצת המברג אל ראש הבורג, בעודה נאבקת לחלץ בסיבובים חורקים את חתיכת המתכת מכלאה. בשלב שבו בלט הבורג במידה שאיפשרה לה לשלוף אותו במשיכה של יד הפלדה התותבת שלה, החריצים הדקים כשערה כבר נשחקו לחלוטין.
סינדר השליכה את המברג על השולחן, תפסה בעקב שלה וניתקה את כף הרגל מהתושבת. ניצוץ צרב בקצות אצבעותיה והיא נרתעה, מותירה את כף הרגל מידלדלת מסבך של חוטי חשמל אדומים וצהובים.
היא נשענה לאחור באנחת רווחה. תחושת שחרור ריחפה מעל קצות החוטים — תחושת חופש. כבר ארבע שנים שהיא מתעבת את כף הרגל הקטנה מדי, והיא נשבעה שלעולם לא תחבר שוב את הגרוטאה הזאת. היא רק קיוותה שאִיקו תחזור בקרוב עם חלק החילוף.
סינדר היתה המכונאית במשרה מלאה היחידה בשוק השבועי של ניו בייג'ינג. לדוכן שלה לא היה שלט, והרמז היחיד למקצועה היה המדפים העמוסים חלקי אנדרואידים, שהיו תלויים לאורך הקירות. הדוכן היה דחוק בגומחה חשוכה בין ספק צגי רשת משומשים למוכר בדי משי, ושניהם הרבו להתלונן על ריח חריף של מתכת וגריז שעלה מהדוכן של סינדר, אף שבדרך כלל הוא נבלע בניחוח הדובשניות מהמאפייה שמעבר לכיכר. סינדר ידעה שלמעשה הם פשוט לא אוהבים להימצא קרוב אליה.