רגע של זהב

נועה, אישה ירושלמית, נשואה ואם לשלושה ילדים, ציירת וסופרת של סיפורי ילדים, מגלה שמשפחתה מנעה מאבירם, גבר בן גילה, מלקרוא את מכתב האהבה שכתבה אליו בנעוריהם. פצע נפשי זה שנפתח מחדש מעורר את זיכרונותיה, ומאותו רגע כל מחשבה, רגש, מעשה, התכוונות, כל קשר שנועה מקיימת עם אחרים, וכל דבר שהיא מעלה על הכתב, תכליתו אחת: להגיע אל אבירם, לפגוש אותו, לכתוב לו שוב, ולשתף אותו בקורותיה: 'לו רק הכרת את זה אשר היה שלך'. זהו סיפור חיים שתובנותיו שזורות באגדות ובחלומות. הוא מצויר במילים וכתוב בציורים, ומשלב תום אנושי עם חשיבה בוגרת. נועה מחפשת את אבירם ומוצאת את עצמה: את יכולותיה להכיל את כישלונותיה ולהפוך אותם למנוף של כוח ובנייה ולפתח את מהותה כאישה הקשובה לרחשי לבה ולאמת הפנימית שבתוכה.בספר כ-100 איורים מעשה ידי הסופרת.קטע מתוך הרומן:האם אתה זוכר את החוג לציור של ברוניה, אי אז בכיתה ט', ואת הציפור החנוטה שהביאה עמה באותו יום? זה היה פוחלץ יפהפה, נוצותיו לבנות ושחורות, וכתם כחול על חזהו. הוא עמד על הכן בכנפיים פרושות, כממריא אל על, והמתין שנצייר אותו.באותו רגע כאילו נקרעו השמיים וחיזיון פלאי שאין כמותו ליופי ולקסם נגלה אלי – החל בתנועותיו הבוטחות והשלוות של אותו נער גבה קומה, תלמיד חדש שלא ראיתי מימי, שהיטיב לצייר ציפור כזו יפה כפי שלא ידעתי לצייר אפילו בחלומותי, וכלה בעיניו הכחולות, ים של חסד. מה היה בו, באותו נער שהיית, שבעטיו הייתי בטוחה שהכרתי אותך מאז ומתמיד ושכל ימי לא אפסיק לאהוב אותך. זה מסוג הרגעים שכשאני עושה את מאזן חיי אני יודעת שאם לא הייתי חווה אותו, לא הייתי מצליחה לפענח איזה סוד כמוס ונפלא מאין כמוהו. סוד שלא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם ושאני מוכנה לשלם עבור ידיעתו בהרבה מאוד כאב וייסורים. זהו סוד שרק מי שלוקח לעצמו את החרות לדייק את מאווייו ולוותר על מימושם יכול לפענח.