שעת הכוכב

'שעת הכוכב', הספר האחרון שפרסמה ליספקטור בחייה (1977) זמן קצר לפני מותה מסרטן, נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי הרבע הראשון שלו, אחרי "האִלתורים" המתפתלים של ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור גוגולי אך אמפתי, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה. הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי". אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. היא לא מרגישה אומללות כי אינה יודעת מה היא, לא עולה בדעתה השטות לשאול: מי אני, ואינה תובעת כלום, ואפילו חושבת שהיא מאושרת; הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות. ועם זאת, הכתבנית שדומה שכלל אין לה דם, אלא אם יום אחד יישפך, הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה באמצעות מלים. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. ואכן, כשמכביה יוצאת ממנה נולד, בפרץ של חיות, האני שלה; נולדים לה חיים אמיתיים סובייקטיביים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית. החיפוש האבוד אחרי האני – נושא אופייני לליספקטור – מוכפל בספר זה. "המחבר" שבראה הסופרת רק קלט ברחוב במבט חטוף בחורה אלמונית, שרגש של אובדן ניכר על פניה, ומכאן ואילך הוא מטיל עליה סיפור, המתגלה לו רק תוך כדי כתיבה, סיפור שהוא נאבק עמו ונשלט על־ידו. הוא, הלוּזֶר שמכישלון לכישלון הצטמצם, ובלי דמויות הוא מאבד את אישיותו, ישתנה לאחֵר תוך כדי הכתיבה. לחַבֵּר חיים לאשה זו עמדה "גברית", אבל כאן "המחבר" יכונן את עצמו בהזדהות עם אשה ובהיטמעות בה.