הפנינים המתוקות של רוייקה

"…והיא ידעה שהיום היא חוזרת עם שלל רב, שיפרנס אותה עוד שעות רבות בערב ולא יניח לה עד שתפתח ותביט לתוכו פנימה, עד שתפענח את המשפטים כולם ותרד לעומק סודם…"
רוייקה טשפצ'יק, אם חד־הורית האחראית על המכבסה בקיבוץ, היא גיבורת סיפורנו. משיכתה של רוייקה לאותיות העבריות של התנ"ך ולאותיות ה"סידור" ומזמורי התפילה מתבטאת בליקוט פתקי־נייר נשכחים בתוך כיסי הבגדים של החברים ומהם היא מפליגה רחוק אל זיכרונות עברה ואל סיפורים רבים שהיו או לא היו… דרך הפתקים הקטנים האלה מתוודע הקורא לסיפורי המקום, שנערמים בשכבות זה על זה, לדמויות הממלאות את שבילי המקום, איש איש וסיפור־חייו, איש איש וסודותיו, איש איש וגורלו במקום.
זהו גם סיפור של געגועים לרדיו ה"זניט" הישן ולתקליטי הוויניל החגים בפטיפון, לעוגיות המאפייה ולילדי השכונה במחצית השנייה של המאה העשרים, ושיר הלל ליופיו של הטבע ולמוזיקה העולה משבילי העפר, לניצוץ הקדושה והגבורה שיש במעשי האנשים בצד רגעי העצב והכאב ההולכים זה בצד זה ועוטפים את הדמויות ואת גורלן להמשיך ולחיות יחד אלה עם אלה במקום החדש הזה.
ציפורה (ציפי) יבין, ילידת 1948, נולדה וגדלה בקיבוץ להורים ניצולי שואה, וספגה מילדותה את נופי המקום ורזיו, שביליו וחבריו בצד סיפורי מורשת והישרדות, ניצחון וצער של משפחתה על "מה שהיה שם". זהו הרומאן הראשון פרי עטה ולפניו התפרסמו שלושה ספרי ילדים שלה. היא כלת ה"פרס לספרות ילדים ונוער" ע"ש מרים ילן־שטקליס בשנת 1987. עסקה שנים רבות בחינוך והוראת ספרות ותנ"ך בבתי־ספר על־יסודיים ובמכללה להכשרת מורים.