גלות ומלכות

'גלות ומלכות' הוא ספרו האחרון של אלבר קאמי שראה אור בחייו, זמן קצר לפני זכייתו בפרס נובל לספרות. ששת הסיפורים שבו הם פסגה ומיצוי של יצירתו. כולם נוגעים בנושאים שבלב כתיבתו וחייו של קאמי, ובה־בעת הם שונים באופן קיצוני זה מזה, הן בתוכן והן בסגנון.

בכפיפה אחת דרים כאן מיסיונר שיצא מדעתו בשבי הפגאנים, ואמן פריזאי שמנסה באופן קומי להמשיך ולצייר בדירתו הקטֵנה והולכת; פועל פשוט שסכסוך עבודה מעמיד במבחן את אנושיותו, ומהנדס צרפתי שבא לבנות סכר בג'ונגל הברזילאי; אשה שהמפגש המהמם עם מרחבי המדבר והשמיים פורץ את סכר תשוקתה, ומורה בבית-ספר נידח ברמות הסהרה, שבעל-כורחו נלכד בעימות חסר-המוצא בין ערבים לצרפתים. כל הדמויות האלה לכודות בגופן, בנסיבות חייהן, בחומות של ניכור ואי-הבנה, במרחבים מצטמצמים והולכים. כולן מצויות בְּגלות, גם אם זו רק גלות מעצמן, או אף בתוך ביתן; וכולן חולמות על המקום האחר, כמֵהות לנשגב, למלכות, שהיא סוג של קשר עז שלהן עם עצמן.

מרבית הסיפורים מתרחשים באלג'יריה, מולדתו האהובה והפצועה של קאמי, שמפליא כדרכו לתאר את נופיה ואנשיה, בחמלה ובאימה, בפיכחון ובהשתאות. הים, השמש והמדבר שלה אינם רק רקע לעלילה, אלא מניעים אותה; הם מקור חיים כביר, כוח אכזר ומפרה, אדיש לבני-האדם אך מפכֶּה בעורקיהם. "היא לא ראתה את האנשים שגרים שם, דבר לא זז בין האוהלים השחורים, ואף-על-פי-כן לא יכלה לחשוב אלא עליהם, על האנשים האלה שעד אותו יום כמעט לא ידעה על קיומם. בלי בתים, מנותקים מן העולם, נדד קומץ האנשים הזה על-פני השטח העצום שנגלה לעיניה, שלא היה אלא חלק זעיר ממרחב גדול עוד הרבה יותר, מרחב שמרוצתו המסחררת נבלמה רק אלפי קילומטר דרומה מכאן, היכן שהנהר הראשון מפרה סוף-סוף את היער. על-פני האדמה היבשה, המשויפת-עד-העצם, של ארץ כבירת ממדים זו, נעו מאז ומעולם כמה אנשים שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני-חורין של מלכוּת מוזרה".

תרגומו המופתי של ניר רצ'קובסקי מביא לנו את קאמי כפי שטרם נשמע בעברית.