הסוסה

הרומאן 'הסוסה', שראה אור ביידיש ב־1873, היה מן היצירות המייסדות של סיפורת יידיש המודרנית, ובאותם ימים הפופולארי מכולן. התרגום־עיבוד שלו לעברית ('סוסתי'), שהכין המחבר בתחילת המאה ה־20, היה כבר בזמנו עמוס ומסורבל במאמצי הלוליינות הלשונית שלו, והיום הוא כמעט בלתי־עביר. תרגומו בידי דן מירון לעברית־ישראלית המוגש כאן פותח פרויקט של ניסיון להתחבר מחדש – מאחורי גבם של הנוסחים העבריים הישנים שהתקין אברמוביץ־מֶנדֶלֶה – למקור היידי של יצירותיו, לחִיוּת הבלתי־נדלית שלהן, לדיאלוגים הצבעוניים, להשתלחויות הפראיות הגוֹגוֹליות. בתועפות הפנטזיה של 'הסוסה' מסתחרר עולם שיצוריו מתחלפים זה בזה בלי הרף. הגבולות ביניהם נזילים, הם אינם מה שהם מתיימרים להיות, וכל אחד בתוכו אינו מה שהוא נראה מבחוץ. האדם הוא מיקרוקוסמוס ש"יש לו בתוכו כל־מיני יצורים… כל־מיני חיות פרא וכן בהמות… שרצים… אפילו רוח, שד, שטן… שונא־ישראל"… סרוליק, בנה של ציפֶּה, הקשור בקשר סימביוטי אל אמו המעשית, בחור בעל ראש חריף, הנוטה למדעי הטבע ומתכחש לגופניותו ולמיניות המטילה עליו אימה ומבריחה אותו מנשים, מבקש לנהל את חייו על־פי התבונה הטהורה ומתוך רצון אנושי חופשי וכבוד עצמי. לכן הוא מחליט ללמוד לבחינות ולהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. ביום קיץ חם, אגב טיול מחוץ לעיר, הוא נתקל בסוסה עלובה שפרחחים נטפלים אליה ומענים אותה, ומאמץ אותה לעצמו. למרבה הפליאה סוסה זו מתחילה לדבר אליו: מסתבר שהיא גלגול של נסיך אומלל… עובר זמן עד שהקוראים יכולים להבין שהספר, למן הפרק השלישי, מתעד שתי התמוטטויות פסיכוטיות ממושכות של סרוליק, וכי כמו סיפורי המשוגעים של גוגול ואת"א הופמן הוא מתרחש בלבירינת של נפש מאוימת, שאין לה יכולת לאזן את עצמה לנוכח ההוויה האנרכית שבתוכה. בהתמוטטות השנייה של סרוליק, אחרי כישלונו בבחינות, מוזזת הסוסה בהדרגה הצידה, והולכת ומצטופפת בסיפור כל ההירַרכיה הדֶמונית – רוחות ושדים ו'קליפות' נאווֹת ומושכות, ובאלוזיות ברורות ל'פאוסט' של גתה מתגלה כאן אשמדאי, שסרוליק, פאוסט פארודי, טס לו כמו פריץ מעל לעולם בתוך כף ידו. כך הוא עד לדרמה הקוסמית של מלחמת השטן ושותפיו באלוהים ולתפקידו ההרסני של הרוע, שגם מחולל התחדשות והתקדמות בעולם, ובהנאה רבה הוא לוקח חלק בהילולות אורגיאסטיות מרהיבות של אשמדאי והמון השדות והשדים שלו. ההבנה האלגורית המקובלת של 'הסוסה' רחוקה מלמצות את הרומאן הרב־קומתי, ובעיקר לא את פסגותיו הליריות מצד אחד או הסוערות־אקסטטיות מצד אחר. במסה פרשנית המלווה את התרגום מעמיד מירון במרכז הסיפור את כישלונה של הנאורות המדרבנת את האדם לחיות חיים רציונליים מנותקים מכוחות התוהו הייצריים והשדיים – כוחות נפש המוצאים ביטוי בדמיון, בשירה, בפולקלור ובמיתוס.