התוכנית

יום 25: שבת
קרלה

יש לי דם בשיער. שתים־עשרה שעות, ועדיין יש לי דם בשיער.

"את בסדר?"

השוטרת במדים שעומדת ושומרת ליד הדלת, בוהה בפנים שלי מבעד למראת השירותים. זה נגד הכללים: הורו לה לא לדבר איתי. אולי היא חושבת שאני אתעלף.

אתמול בלילה, בזירה, לקחו לי את המעיל: הדם נספג עד הבטנה. היה דם גם על הפנים שלי, היה דם על הידיים, והוא חילחל אל הסדקים מסביב לציפורניים — הרופא שבדק אותי ניקה את רובו לפני שהכריז שאני כשירה לתשאול. בכל השאר טיפלתי ברגע שיכולתי, התעלמתי מהכאב ושיפשפתי את העור עד שהיה אדום ומגורה, רק שיֵרד.

על השיער לא אמרו לי מילה.

אני אוחזת בו ביד התקינה. דם חום קרוש מדביק את קווצות השיער זו לזו. הלוואי שהיו לי מספריים. הייתי גוזרת אותו.

אל תחשבי על זה. לא.

עשר בבוקר, יום שבת. כך אומר השעון שלי; בלעדיו לא הייתי יכולה אפילו לנחש. הפעם האחרונה שישנתי, במשך כמה שעות מקוטעות, היתה בחמישי בלילה. חמישי… אז היתה לנו תוכנית פעולה. כבר לא ניסיתי להאמין שהכול בשליטה, אבל לפחות תוכנית היתה לנו. יכולתי לראות איך אנחנו יוצאים מזה.

ועכשיו נשארתי רק אני, בשירותים של תחנת משטרה, מושכת לעצמי בשיער, מנסה להתעלם מן הגוש בחזה, מחזיקה את עצמי שלא אתפרק, מתעקשת על הסיפור שלי. כמה פעמים הרצתי את הסיטואציה הזאת בראש? אבל זה בכלל לא כמו שדמיינתי.

כל חיי הבוגרים הוקדשו לרדיפה אחר מידע, לניתוח דפוסים; הוקדשו לנתונים ולעובדות חותכות. גם זו רק עוד עובדה, לא? וככה אני אצא מזה. ככה אני אשאר מקצועית ומרוחקת.

אבל זה כואב. לרגע לא תיארתי לעצמי כמה כואב זה יהיה.

השוטרת עדיין בוחנת את הבבואה שלי.

"אני בסדר," אני אומרת. "באמת. תודה." אני מנסה לזרוק לה חיוך מבעד למראה, אבל הפנים שלי קודרות ונרפות.

המבט שלה מחליק הלאה. "אנחנו צריכות לחזור," היא אומרת.

קרום ירקרק־לבנבן נח על הקפה בכוס החד־פעמית שעל שולחן חדר החקירות, ליד המקום שלי. הבטן שלי מתהפכת, ואני מרחיקה את הכוס מעלי. השוטרת ממהרת לומר, "אפשר להביא לך קפה חדש?"

"לא…" בוטה מדי, היא בסך הכול מנסה להיות נחמדה. נסי שוב. "תודה, אבל לא."

היא לוקחת את הכוס, יוצאת וסוגרת את הדלת. מן המסדרון בחוץ נשמעים קולות ואז שקט. אני לבד.

יותר מכל דבר אחר אני רוצה להניח את הראש על השולחן ולבכות.

אבל הם עומדים לחזור בכל רגע עם השאלות שלהם. רק עוד פעם אחת, שרלוט, מהתחלה. מה ראיתי? מה שמעתי? הם בוחנים את הפרטים מכל מיני זוויות, הם מקשיבים ומחפשים משהו שלא מתיישב. כי הם חייבים לדעת בדיוק כמה אני יודעת. או כמה לא.

אז אני מתחילה שוב, מההתחלה שלהם, ההתחלה שמעמידה סיפור נקי ונוח, שיש לי בו תפקיד תמים לגמרי. אבל יש גם התחלות אחרות.

לפני שמונה שנים: אדם זר יושב במחסן ואור בהיר בוהק על פניו, אדם זר שהיה אמור לפחד, אבל לא פחד.

או שמונה בדצמבר, לפני שנה וקצת: אישה במעיל כהה חוצה מסדרון ופניה אטומות.

או ביום רביעי, בינואר, לפני פחות מארבעה שבועות, כשסיימון יוהאנסן מצא אותי ואני שמעתי על העבודה הבלתי אפשרית.