זן זה לא

"נשוף ואתה מכבה את האש, נשוף ואתה מלבה את האש." בפער הדק, הכל כך אינטימי, בין שתי הנשיפות, מתנגנים עשרה סיפורים. הם מתרחשים ביפן, בדרך המטפסת למנזר מבודד; בהודו, על שפת בריכה בפּוּנָה, או בבית קפה ברישיקש; בכניסה לגן עדן; סביב אגם מלאכותי בפולין; בתל אביב, בשיחת בוקר של זוג במטבח. הספר נפתח בזוג ידיים שאין ביניהן תיאום, ומסתיים ביד המסמנת למישהו לפתוח את הדלת. בין לבין, יש יד שמנסה לקטוף פרח ממגדיר צמחים, ויש אצבעות שמנגנות על הגב. יש גם שתי ידיים שמתרוממות לפתע ומחבקות את עצמן. משהו בנשימה מושך אותך הלאה, ויש לחישה המפתה אותך להשתהות, להרהר ולשוב על אותן עקבות. בין זה לזו, אתה עלול לצאת מדעתך. אך לך תדע, אולי אין מקום מופלא מזה, לצאת אליו. "כשקמתי והתעטפתי במגבת כדי להחליף לבגד-ים, התרמיל נפל ורוב התכולה שלו התפזרה, כולל התמונה של בְּלוּ שעפה עם הרוח ונחתה על הבטן של בחורה ששכבה לידי. אני המשכתי להחליף לבגד ים, היא פקחה עיניים, הרימה את התמונה, הביטה בה ובתוך כך חייכה והתיישבה. "אוֹ-שׁוֹ, כמה שהיא יפה", היא אמרה, פחות לי ויותר לעצמה. אז, הרחיבה את החיוך והעבירה לי את התמונה במחווה רשמית שאומרת: אני מתנצלת, זה לא שלי, זה שלך. לפני שהספקתי להביט בעיניה או להגיב, היא חזרה והשתרעה, מתחה יד לעבר תרמיל בד, הוציאה ממנו צעיף הודי לבן שנראה כמו תכריך, והניחה אותו על פניה; נגד השמש, ואולי לכסות את העלבון שיש יופי כזה על מישהי אחרת. ואולי, כדי לברר בינה לבינה, מה בדיוק היא מרגישה. אני הרגשתי שהוא באמת מסוכן, אוֹשׁוֹ, הרודן המת הזה של פּוּנָה, אורב בכל פינה, אפילו במשפט פליאה.אספתי את החפצים והחזרתי את התמונה למקום בטוח יותר בתרמיל. הרשיתי לעצמי להשתהות ולהביט בה. ניחשתי שהיא בהפסקת צהריים של סדנת שתיקה, או מגע, או השד יודע מה. היה לה גוף דק, שרירי מעט, כמו של רקדנית לשעבר. על הבטן, סמוך לקו הביקיני, הבחנתי בצלקת ישנה של ניתוח תוספתן. גם את נראית בכלל לא רע, התכוונתי לומר לה; אבל ויתרתי. חששתי שהניחום עלול לבסס את העלבון, ואפילו יעורר חשד שבחסות המקרה, כבר אני בוגד בתמונה. שוב חשתי תקוע בתוך העולם השגור הזה, של היסוסים וטקסים ובחירת מילים. נתקפתי געגוע לבלו. משכתי אלי את הברכיים והצטנפתי על הכיסא. המים הצלולים נראו לי בלו-לס, כמו שכל דבר נראה לי בכל פעם שאני נתקף…" (פתיחת הסיפור: "הגל של הפרפר")