לעולם אל תיתן לי ללכת

'לעולם אל תיתן לי ללכת' (2005) הוא פסגת יצירתו עד כה של אישיגורו, הסופר הבריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. זהו רומאן רב־עוצמה ומרתק, עדין רגש, "המדויק והנוגע־ללב שבספריו" ('האובזרוור'). הוא מסופר מפי המספרת שלו באוזני עמיתיה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ולכן, בניגוד לטענה הנפוצה, אין בו שום דבר עתידני, וגם לא נבואות של מדע בדיוני. אישיגורו בודה כאן מציאות מקבילה, מעין אנגליה אלטרנטיבית, אשר בה, בתחילת שנות השישים, חוסלו הסרטן ומחלות הלב. אבל על רקע זה, באמצעות סיפור אהבה מתמשך ושובר־לב בין שתי צעירות וצעיר, קשר שמוטל עליו צלו הכבד של מסלול חיים אשר שלביו, מטרתו וסופו קוּבּעוּ מראש, ללא מפלט – תוהה אישיגורו על שאלות מסוג: מה פירוש להיות 'בעל נפש אנושית', מה פירוש 'לתת משמעות לחיים', ומה פירוש 'לתרום לזולת'. בשליש הראשון של הרומאן אנו עדים לתמונת חייה של חבורת נערים ונערות, המתגוררת בשלווה אידילית בפנימייה מופתית המטפחת את חניכיה באמצעות אמנות וספרות, תחת עינם הפקוחה של "משגיחים" נאורים. אומנם לא ברור מאין הגיעו לשם הנערים, שכאילו אין להם כלל משפחות, ומדוע הם מנותקים לחלוטין מן העולם החיצוני, שעליו יש להם רק מושג קלוש. בטפטופים אפקטיביים הולך ונבנה אצל הקוראים חשד מטריד באשר לגורל המוזר של הצעירים הללו, שגם הם־עצמם, כמו הקוראים, יודעים ואינם יודעים מהו הייעוד המשַׁווה ערך לחייהם, ייעוד אשר למענו צומצמה כל הווייתם. למרות כמה מונחים מעורפלים הפזורים בעמודים הראשונים תופיע רק כעבור כשני־שלישים של הקריאה המלה המפורשת שתעניק כותרת ומסגרת לחשדות המצמררים, וגם תעלה במלוא העוצמה את התהייה על שתיקתו המוחלטת של הספר לנוכח הצייתנות הפאסיבית של גיבוריו, שאינם מתמרדים ויוצאים אל חיים אחרים שיכלו להיות להם, אף שאיש אינו עוצר בעדם. בכך מוטלת אלומת האור של העולם האלטרנטיבי שברא אישיגורו על עולמנו־שלנו, והווייתם של גיבורי הרומאן הופכת למטאפורה מוקצנת לחייו של כל פרט במסגרת חברה ומדינה, מתוך ציות אלטרואיסטי מובן־מאליו לערכיהן ולאינטרסים שלהן – חיים שבהם הנפש הייחודית, האוטונומית, והחירות של הפרט לשלוט בגורלו, הן רק אשליה, והחִברוּת הופך אותנו בלי משים ליצורים שימושיים, כמו מתוכנתים למסלוליהם, לאנשים 'משוכפלים', שדיבוריהם, מחוותיהם ומעשיהם הם 'ציטוטים'. כך שב אישיגורו ומגלה – כפי שכתבו עליו שופטי הנובל – "את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".