מלחמת-האזרחים הלבנונית

בשנים 1975-1990 התחוללה בלבנון מלחמת-אזרחים, אחת המלחמות הארוכות במאה ה20, לעתים רצופה ולעתים מקוטעת. יסודותיה היו נעוצים בגורם פנימי – המתח בין העדות במדינה ובגורם חיצוני – העתקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללבנון בעקבות מלחמת ששת הימים. הסתננות אנשי ארגונים מזוינים פלסטינים מאוגדים באש"ף ללבנון לאחר מלחמה זו, בייחוד בשנים 70-71, והשתלטותם על מחנות-הפליטים ועל שטחים בלבנון עד לידי יצירת מצב של 'מדינה בתוך מדינה', הן שהביאו את הניגוד המוסלמי-נוצרי הטבוע בישותה של לבנון להתפוצצות. הצד המוסלמי החדור ברעיונות כל-ערביים תמך בפעולותיהם של הפלסטינים נגד ישראל מתוך לבנון, ואילו הנוצרים, שחרדו לעצמאותה ולייחודה של לבנון בתוך העולם הערבי, התנגדו להן. הפלסטינים שבאו ללבנון היו כמעט כולם מוסלמים שהצטרפו אל המעמד החברתי-כלכלי התחתון של החברה הלבנונית, המוסלמי ברובו. בחלקם היו גם אנשי שמאל כמוסלמים לבנונים רבים שחשבו את עצמם למקופחים ע"י הנוצרים שזוהו עם ימין כלכלי-פוליטי. אש"ף סיפק נשק לארגוני שמאל מוסלמיים לבנוניים ואימן אותם. בשלבים שונים של המלחמה התערבו בה שתי שכנותיה של לבנון, סוריה וישראל, תחילה מאחורי הקלעים כתומכות בנשק ובאימונים באחד הצדדים הלוחמים ואחר-כך באופן ישיר. הצבא הסורי פלש ללבנון ב76, כבש חלק גדול ממנה ושלט בה כשלושה עשורים. צה"ל פלש ללבנון ב82, כבש את חציה הדרומי ואת בירות, נסוג ממנה לאחר 3 שנים ('מלחמת שלום הגליל'), אך המשיך להחזיק עד שנת 2000, בסיוע בני-ברית לבנונים, בחלקה הדרומי ביותר. ספר זה מספר את סיפורה של מלחמה זו.