סופו של המוות

הבשורה על סופו של המוות היא בשורה שכולנו היינו שמחים לקבל. בספרו הראשון של מרדכי שרי ההתמודדות עם עובדת המוות אכן מסתימת בסוג של ניצחון, אך לא בדרך קלה. האובדן וההתפוררות של ההורים, של האהבה, של העיר, של השירה, ושל המשורר עצמו הם התמודדות ארוכה שבסופה מתרחשים אותם ניצחון ונצחיות שהאמנות מאפשרת. שרי מחפש ומוצא גאולה כזאת לא באמונה או נחמה מטפיזית, אלא מפלס לו מוצא של קבלה ואמפתיה דרך תהומות המלה והנפש, דרך תל-אביב של מטה, דרך העולם הפתטי לעיתים של השירה והמשוררים, ודרך עובדת המוות המשתקפת אליו מכל ראי של החיים. "סוֹפוֹ שֶׁל הַמָּוֶת קָרוֹב," אומר באחד השירים הדוֹד ירמיהו, "מִי שֶׁלֹּא קָבַר עַצְמוֹ חַי / לֹא יִזְכֶּה לָמוּת." אבל לכל אורך הספר סבל החיים, שביחס אליו המוות נראה לדוֹד כמוצא של חסד, הוא דווקא מקור לרגשות נוגעים ללב. דרך משקפי החמלה של שיריו האב והאם הזקנים הופכים למין ילדים, דרי הרחוב הופכים קרובים אלינו, ואף עולמנו ההישגי משתקף לרגע בהשתקפות נחמלת, מחובקת.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי סוּס הָעֵץ שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ עוֹד.

כִּי הַזִּכְרוֹנוֹת נוֹזְלִים לִי מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

כָּל יוֹם נִשְׁמָט לִי תָּו נוֹסָף מִפָּנַיִךְ.

אִלּוּ יָּכֹלְתִּי לִבְכּוֹת לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב.

מרדכי שרי נולד וגדל ברמת גן, דור חמישי בארץ. השלים לימודי קולנוע ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והוא פסיכולוג קליני במקצועו. בוגר בית הספר לשירה הליקון, וחבר ב"קבוצת יום רביעי" שחבריה כותבים ומפרסמים למעלה מעשור. תרגומיו לשירים של טד יוז, טניסון, אליוט ואחרים ראו אור בספר "מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים" מאת פרנסס טסטין (תולעת ספרים, 2008). מחזורים משיריו התפרסמו ב"הליקון", "שבו" ו"כתובת".